המנחוס הקוסמי זה כאן

סוף חודש אלול, גוש עציון.

המקום בו התחלתי את המסע הארוך במדי הזית. הזמן חולף והנוף משתנה- דרום הארץ, גבול לבנון, בקעת הירדן, ועכשיו שוב גוש עציון הקריר בימים הנוראים.  כשהייתי סטודנטית היה נדמה כאילו מאז ומעולם הייתי באוניברסיטה. מה אני? סטודנטית לרפואה. כשהייתי בסטאז' היה נדמה כי מאז ומעולם הייתי סטאז'רית. ועכשיו בצבא- מי בכלל זוכר את הסטאז'? הרי אני מאז ומעולם בצבא מתעסקת ברפואה ראשונית בלבד, אין לי התלבטויות לגבי מה אלבש בבוקר, אני מנהלת דיונים בנושא רכבים "תקולים" (יש מילה כזו בכלל??),  חיי הם ישיבה אחת ארוכה בלשכת המג"ד עם הפסקות קצרות לטובת דברים מבאסים אחרים. פעם עסקתי ברפואה אמיתית? האם בכלל היתה אני אחרת שישבה על הכסאות באולם "מגיד" בהדסה והתעוררה מהנחירה של עצמה בשיעור היסטולוגיה? האם היתה אני שהיתה בזוגיות ארוכה וכיפית ומאוד חילונית שסבבה סביב בשר מ"איוו", סאות'פארק ונינטנדו ווי? זו שטיילה בכל הארץ והיתה בחוגי סיור והגדירה את עצמה מתוך זה, זו שהיו לה המון המון חברים זו... אה... אני? באמת?

עכשיו אני בצבא. עד לפני שנה הייתי הבחורה שחיה את החיים, למדה רפואה ואיפשהו לקראת הסוף יצאה למסע של חיפוש עצמי שנגמר במדרשה בירושלים. יש שאמרו שהשתגעתי. יש שהעריכו. עכשיו אף אחד לא אומר כלום כי זה לא רלוונטי. כי עכשיו אני בצבא.

נגמרה לה שנה.

ביום כיפור שעבר העולם היה נראה אחרת לגמרי. ירושלים. הר נוף. אצל החברה הטובה מהמדרשה, איזה נשמה. היינו כל היום בבית הכנסת ולא הרגשתי את הצום, לבשתי לבן והרגשתי לבן, בריה חדשה. מי שלא חווה את זה לא יוכל להבין את התרוממות הרוח מהתחושה שניצחת את עצמך. הרי לפני כמה שנים ביום כיפור בשנה שניה הייתי בעומק התאוות- בקיבוץ בצפון כשסביבי כמה חבר'ה טובים אלכוהול ונינטנדו. וכמה שנים לאחר מכן, בגיל 26 וחצי כאילו הפכתי את עורי, הנשמה יצאה החוצה והשיגה את מה שהיא חיפשה תמיד- העמוק, הנשגב, חיים של תוכן רוחני עשיר. אני זוכרת אז שעמדתי בבית הכנסת ובכיתי מהתרגשות- יש לי קשר עם בורא עולם! לי! הקטנה, הנידחת. איך הוא שלף אותי מתוך כל החברים והציל את חיי, ולמה אני- לא אדע לעולם. העובדה היא שהייתי בבית הכנסת, בניגוד לכל הציפיות, מחוברת. שם בהר נוף בשורה הראשונה בעזרת הנשים, דיברתי אליו וביקשתי שישמור עלי ויתן לי עצה טובה- כן צבא, לא צבא, קרבי, לא קרבי, להסתופף בגורלי הפרטי ולצמוח או לשלוח זרועות אל כלל ישראל ולצאת למסע לא ידוע, רחוק כל כך ממה שכיוונתי אליו עד עכשיו. הצבא.

עכשיו בתום השנה אחרי שכל כך הרבה עבר עלי, אני בקושי מזהה את עצמי. בתוכי יש קול שמסתכל לצדדים וצועק "תחזירו לי את החיים שלי בחזרה!", ולידו עוד אחד, חלש, לפעמים קצת יותר חזק שאומר- "הקב"ה יודע מה טוב בשבילך. נכון, זה קשה. אבל זה לטובה. כנראה שיש לך פה עבודה".

אני רוצה לכתוב על השנה הזו, כנראה השנה בה השתניתי הכי הרבה (לטובה?לא ברור) אך מבחוץ הזמן קפא מלכת. כבר חשבתי איך זה יראה. הגרסה התורנית של "בית האלוהים" פוגש את "מלכוד 22".

יום כיפור התשע"ב עבר עלי בעיקר בשינה וקינוח אף פעם בכמה דקות. מדי פעם אני מקיצה להרף עין מחלום כזה או אחר. החלום בו הסתובבתי לבד בניו יורק ונכנסתי לפאב אפלולי עם המון ישראלים היה נחמד עד הרגע בו הבנתי שחלק מהם חיילים מהגדוד והם רוצים רק לשאול משהו קטן. "רק שאלה, שניה דוקטור, רגע..." אני לוקחת את התרמיל ובורחת. הם  אחרי! למה את בורחת דוקטור תוך שהם אוחזים אותי בציפורניהם ומנסים להשקות אותי בבירה מכבי בניגוד לרצוני. אני צועקת ומנסה להתחמק, מסבירה שרציתי "סטלה" או טובורג אדום, לעזאזל, אני אפילו זוכרת את המבטא הישראלי המזעזע שיצא לי כשביקשתי טובוררררג ררררד. אני נאבקת, מנסה להעיף את הידיים שלהם, מנסה, זזה, ופתאום- צהוב. צהוב חיוור. זוועתי. כמו הספות בסלון של ההורים שלי. "טובורג... רררררד...." אמא שלי מסתכלת, משתאה. "אה, חלמתי שאני מסתובבת לבד בניו יורק" העיניים שלה נוצצות "ניו יורק? נהדר! בעזרת השם תיסעי ותעשי הרבה שופינג!" "כן... אה... היה נחמד". נחמד. היה ממש נחמד. ניערתי מעלי את שארית הנמנום וטישו משומש והלכתי ללבוש בגדי לבן לפני תפילת הנעילה. אכן, ההמשך ההולם לשנה שהחלה בשעות על גבי שעות של עמידה סטטית על צומת הגוש ובקביעת מוות לקשישה ירושלמית.

התחלתי לכתוב כדי לפרוק. התחלתי לפרוק כדי להתגבר, אבל המסע רחוק מלהיגמר. זה הסיפור שלי, של צביקה, של ארז, של שרון ושל עוד הרבה אחרים. הסיפור של אדם שיוצא לשליחות למען עם ישראל (או אגו, או ווסאח) ומשאיר את העולם שבחוץ על פאוז. העולם החדש הוא אכזרי, סוריאליסטי, הזוי ומתסכל. ובתוך כל הכאוס הזה, עדיין יש גחלת קטנה שלוחשת "יש סיבה שאת פה. תחזיקי מעמד".