באותו היום שהציעו לי את החופשה, קצת התלבטתי ביני לבין עצמי.

חשבתי, מהיום למחר? קצת מראה על פזיזות. ומה עם ההורים? אני יספיק לראות אותם

לפני שאני יצא לשדה התעופה?

ואחותי? שחוזרת מהבסיס ולא ראיתי אותה במשך שבוע? היא תכעס עליי?

אבל אז הבנתי שכל אלה יחסרו לי, אבל אסור לוותר על חופשה שתסדר לי קצת הראש.

חופשה שאולי תעזור לי קצת להבין מה קורה עם עצמי ועם החיים המשוגעים שלי.

בחיי! כמה שאני לא מצטערת עכשיו על החופשה הזאת. וכמה שהיא עשתה לי טוב.

ברור שלא הצלחתי להבין הכל, וברור שהיא לא סגרה לי את כל העניינים שהייתי נתקעת עליהם שעות..

אבל היא ניקתה לי את הראש ממחשבות למשך חמישה ימים טובים.

הכרתי אנשים חדשים, צחקתי הרבה, נהנתי המון. וכמובן הייתי חולה, איך יקרה מצב

שאני יהיה בחו"ל מבלי להיות חולה.

ביומיים האחרונים של החופשה קיבלתי דלקת גרון נוראית שהרסה לי את כל המצברוח,

אבל אז הבנתי- אני חוזרת לארץ ועושה ניתוח להוצאת שקדים בדחיפות.

נמאס כבר לסחוב את הסבל הזה כל כך הרבה שנים לא?!

בכל מקרה, יחד עם כל המחשבות והעצבים שהצלחתי להוציא מהראש וקצת להרגיע את עצמי,

יחד איתם הצטרפו עוד מחשבות ואפשר לומר שקצת געגועים לאנשים שהיו סביבי במשך

הנסיעה הזאת.

אומנם רק חמישה ימים תמימים שמה אני כבר יכולה לדעת על אותם אנשים אלו?

בקושי הספקתי להכיר אותם! אבל היה כל כך טוב ומעניין שהייתי בשמחה רוצה לחזור לשם.

אבל עם כל זה אני שמחה לחזור לארץ, אין כמו האוכל של הבית!

אם הייתי יכולה רק להעביר את מחצית מהמלון המפואר שהתארחנו בו זה היה נפלא.

את חמשת הבריכות הענקיות הללו ואת חדר האוכל המהודר[רק עם האוכל של אמא שלי בבקשה],

את החדר עם השתי קומות שהיה לנו ואת המלצרים המצחיקים שלא נחו לרגע.

לסיכום, חופשה כזאת יכולה לעזור לי לפעמים, אבל בבקשה שהכל יהיה קרוב אליי..

לפעמים קצת חסרה האווירה שאתה רגיל אלייה והאנשים שאתה כבר כל כך נקשר אליהם.