כואב לי הראש מכל החרא הזה.
וכואב לי לדעת שפגעתי בהרבה אנשים
- במישהו שלא הערכתי כמו שהייתי צריכה.
אז כמו כל השאר...
הגיע הזמן גם לתת לו ללכת.
אתם לא מבינים. אתם לא יודעים...
אל תנסו אפילו.
אני יודעת מספיק טוב שהבעיה היא אצלי.
ואפילו שזו ההרגשה הכי מפחידה והזויה בעולם
אני כן יודעת מה אני רוצה.
ברגעים כאלה אתה מבין על מי אתה יכול לסמוך...
ומי עושה את עצמו שאכפת לו כשהוא צריך משהו.
אבל אם יש דבר שאני הכי אוהבת לעשות מה-רע
זה להפיק את הטוב...
אז כל ההרגשה המבחילה הזאת של השבוע
נעלמה אחרי אימון ממש טוב בכושר קרבי.
למדתי שהכי חשוב בדברים האלה
זה לרצות את עצמך, ולא את האחרים.
אבל... זה בכל זאת מחמם את הלב
לדעת שיש אנשים שגאים בך כמו המאמן
החדש והחמוד שאמר לי באימון הזה
"שני עבודה ממש יפה. אני אוהב אותך!"
רק חייכתי..
אם הייתי אומרת משהו היה יוצא לי
"וואלה גם אני. אולי נתחתן? נטוס לאוסטרליה נעשה 3 ילדים בתור התחלה
אתה לא הסטייל שלי אבל אני אתפשר." 
בנוסף,
המסע שלי ושל קארין ' יום בעקבות בוטנים' ממש קרב ובא,
גם יש טיול ל'מצטיינים' של 'אחריי' שאני יוצאת אליו..
מה עוד?
נהיגה - בשעה טובה. באיחור קל של שנה :)
ובין היתר הרבה משמרות במקדונלדס עם
חברתי לדלפק מיסס פינאטס יובל המבולבל
אביב המסוחרר ושאר הצוות המבדר.
אבל לפני הכל, יום כיפור
חשבון נפש רציני.
וזמן לחשוב מה לעזאזל אני עושה עם החיים שלי עכשיו.
שאני. [בתרגום לערבית: איבר המין הנשי WTF?!?1! עכשיו אני מבינה למה המנהל
הערבי שלי מגחגח כל פעם שקוראים לי ככה]
