השיעמום הזה מטריף אותי. תכף ומאבדת את זה. השבוע הזה זוחל כמו צב והזמן לא עובר. בינתיים זה רק אני והוא בבית. אני אוהבת אותו, נשבעת שהוא החבר הכי טוב שלי, אבל אני כבר לא מסוגלת להסתכל עליו. בכללי, כל דבר קטן מטריף אותי כבר וגורם לי להרגיש מטורללת. וככל שיש לי יותר זמן ריק וככל שהחופש הזה ממשיך ונמתח אני מגיעה לקצה של הקצה. אני חייבת למלא את הזמן ואת המקום במשהו לעשות אחרת אתחרפן. אין לי ספק שאיבדתי כל טיפת איזון שהייתה בי (ונדמה לי שבחודשים האחרונים הייתי אחד מהאנשים המאוזנים שיש). שום דבר כבר לא משפיע עליי כמו פעם. חושבת על זה שיש לי עוד שלושה ימים שלמים להעביר בבית (מחר, שישי ושבת) איתו ואז עוד כמה ימים טובים במשרד (אולי, אם אלך, לא בטוח בכלל) ורק אלוהים יודע איך אשרוד את כל החוסר מעש הזה. אני לא מסוגלת להתמודד עם זה יותר. בחלק מהזמן אנחנו כן עושים דברים, אבל לפעמים זה כבר מרגיש משעמם ומיותר. 

אתמול הייתי אצל הפסיכותרפיסטית החדשה. אין ספק שזה היה צעד חכם להתחיל איתה את הטיפול. היא שאלה אותי מה אני אוהבת בקשר שלנו. אמרתי לה הרבה מאוד מילים מפוצצות כמו "הכלה" "הבנה" "תפיסת עולם דומה" אבל בטון כזה, איך נאמר, מאוס, חלש, עייף. מדהים שתמיד כשמגיעים לתכלס של הדברים נגמר הזמן. היא אמרה לי שהיא מרגישה שבפעם הבאה אנחנו הולכות להתעכב שם הרבה. כנראה שמשהו בקלות הבלתי נסבלת הזאת, בזלזול, בכמעט מובן מאליו שאמרתי מילים שבאות לתאר משהו שהוא כל כך לא מובן מאליו וכל כך לא תמונת המצב של הרבה מאוד אנשים אחרים, כנראה תפס לה את הקשב והשאיר אותה עם סימני שאלה. ומאז זה לא עוזב אותי. מאז אתמול אני יושבת פה מתה מפחד ואוכלת סרט. 

אני מאוד חוששת עכשיו. אם אגיד שאני "מאוהבת" בו בדיוק כמו בדייט הראשון שלנו זה יהיה שקר. אני אוהבת אותו. אני יודעת את זה ואני גם מרגישה את זה ואני שמחה שאנחנו יחד. אבל כן, יש איזושהי עייפות של החומר אם נקרא לזה ככה. זה כל כך מפחיד אותי בדיוק מהסיבה שבדיוק ככה זה התחיל עם הקודם. ככה נראתה ההתחלה של הסוף שלנו. פתאום שאלות כאלו, שאני מוצאת את עצמי שואלת את עצמי בראש כמו "איך יודעים כשאוהבים?". בפעם הקודמת הגעתי למסקנה שאם שואלים אז יכול להיות שלא אוהבים באמת. זה מפחיד קצת לחשוב על זה. בפעם הקודמת זה המשיך לכדי גועל ורתיעה מבן הזוג, תחושה כזאת של סלידה, של חוסר רצון להיות איתו, ועד כדי תחושה של חיים ביקום מקביל, פשוט שני יקומים שבחיים לא ייפגשו. וככה שרדתי בערך... 4 חודשים עד שפשוט הייתי אמיצה מספיק ונפרדתי ממנו, מה שגרם לי להרגיש בשבוע הראשון כמו שברון לב הגדול ביותר בהיסטוריה ואחר כך הרגיש כמו "איזו הקלה מייגאד, מאיזה אסון ניצלתי"

אבל כאן המקרה הוא אחר. אני יודעת שאני לא רוצה לוותר עליו. אני יודעת שזה זמני. אני יודעת שאני רוצה להילחם על זה. זה מצחיק, כי אני יושבת כאן בחדר במיטה והוא עכשיו בסלון ואין לו מושג שיש בכלל מלחמה עלינו. הוא כן מרגיש שאני קצת "פרווה", "פולניה" או "פושרת" בימים האחרונים. אין לי סיבה טובה לספק לו כשהוא שואל אותי למה אני ככה. הרי אפילו אני בעצמי לא יודעת. הוא שואל אותי איזה 5 פעמים ביום אם אני אוהבת אותו ואני אומרת לו שכן והוא אומר לי "אני רוצה להרגיש את זה" וזה מטריד אותי מאוד שאולי אני לא מספיק מראה החוצה או גרוע מכך, שהמיני משברון הזה שאני חווה עם עצמי כרגע ניכר כלפי חוץ. זה לא שאני לא רוצה לשתף אותו, פשוט אין לי דרך טובה להציג את זה. אני לא מתכוונת לוותר עליו ולא לרגע. הוא ההזדמנות הכי טובה שזכיתי בה בחיים שלי. אני שרופה עליו: על האופי, היופי, האישיות שהוא. על הכל. כן, הוא לפעמים קשה מאוד עד כדי בלתי אפשרי, אבל בתכלס הוא היצור הכי חמוד, מכיל, מתחשב, מבין ואכפתי שהכרתי. ואני לא רוצה לוותר עליו. 

אני מפחדת במידה מסויימת שאם אני מרגישה שאני צריכה להזכיר לעצמי לפעמים למה אני איתו, בייחוד אם הפעמים הן תכופות, אז אולי משהו כאן לא בסדר. יכול להיות שאני בכלל עושה לו עוול שאני נשארת איתו כל עוד עובר בי הצורך להזכיר לעצמי למה אני איתו. אנחנו הרבה יותר מבסדר ביומיום. יש בינינו אינטימיות ויש אהבה בסיסית וראיית עולם משותפת, וזה משהו שאף אחד לא ייקח לנו, ואם יש משהו שאני יכולה לומר לעצמי כדי להרגיע את עצמי שלא מדובר באותו סנריו שקרה עם הקודם זה שאני לא נגעלת ממנו (אפילו ברמה הפיזית) ושאני כן נמשכת אליו וכן מאוד מאוד רוכשת כבוד והערכה לבן אדם שהוא (ושוב, מה שלצורך ההשוואה, לא היה עם הקודם. נראה לי שבחצי השנה האחרונה שלנו הייתה בינינו אינטימיות אולי אחת לחודשיים וגם זה רק כדי שהוא יגיע לסיפוקו ואני אצא מידי חובה). 

זה די מטריף אותי שהאקס עדיין נמצא בלקסיקון שלי וחי כל כך בחיים שלי כשאני כבר שנה וחצי עם הבחור וכשטוב לי איתו ברוב הזמן. זה הזוי מבחינתי, בעיקר כי עם האקס היה לי כל כך רע. כאילו, כן, אני לא מתכחשת, היה לי גם טוב, חוויתי איתו הרבה מאוד חוויות חיוביות, הוא אהב אותי גם כשאף אחד לא אהב. הוא תמיד היה איתי ולא משנה מה, בצד שלי וליידי כשהייתי צריכה וגם כשסתם רציתי. אבל, וזה אבל גדול, הוא שיקר לי לגבי כל פרט בו- מגדול עד קטן. פשוט חוסר אמון מטורף בו ברמה שלא יכולתי להמשיך לחיות עם זה יותר. וגם חוסר יציבות כזאת, מטרידה, שלא יכולתי להמשיך לחיות איתו בלי לחשוש מזה שבעוד איזה 15 שנה כשעדיין נגור ביחידה מעל ההורים כי נחסוך כמו חמורים לאיזה בית הוא יקח את כל הכסף שחסכנו ויקנה לי ליום הולדת בהפתעה איזו מרצדס. כזאת רמה של חוסר אמון בו. הוא באמת היה בן אדם טוב. כאילו, הוא עדיין בן אדם טוב, פשוט טוב שהוא לא בחיים שלי. אבל זה עדיין כל כך מטריד אותי שאני מתעסקת בו כל היום. כל הזמן חושבת עליו וסקרנית לגבי מה איתו עכשיו וחיה עם איזשהו מצפון כזה שדפקתי לו ת'חיים כי הוא בנה עליי לחתונה ובית ודפקתי לו ייבוש של הלייף, חיה בסרט כזה שהוא יושב במרפסת אצל ההורים שלו בכניסה בחתיכת עיר פרובינציאלית שהוא גר בה ומחכה לי שאני אחזור אליו כדי שהוא יוכל להמשיך ת'חיים שלו. 

ואז מגיע מין רגע של אשמה כזאת, של כוסעמק, למה אני בכלל חושבת עליו, הרי יש לי את הדבר הכי מבריק ומושלם בעולם ממש כאן איתי, ולמה אני בכלל עוד עוסקת וטורחת במחשבות על האידיוט. יש בזה משהו לא פייר כלפי הבחור, זה נכון. בהתחלה עוד הייתי מדברת על האקס הרבה. זה היה קצת טרי (בכל זאת- הפרש של בערך חודש ושבוע בין הפרידה ממנו להתחלה שלי עם הבחור) אז הוא עוד אפשר את זה אבל כשהבנתי שזה מרגיז אותו למדתי לשתוק ולא לדבר על זה. וזה אוכל אותי ומטריד אותי שאני ממשיכה להתעסק בו ביומיום שלי כשבפועל הוא לא חלק כבר למעלה משנה וחצי. אני בחיים לא אחזור אליו, אני לא רוצה שום קשר אליו, אם הייתי רק יודעת איך לעשות את זה הייתי מוציאה אותו מהמחשבות שלי ומעיפה לקיבינימט, אבל ממש ממש קשה לי לעשות את זה. לא יודעת איך להיפטר מהמחשבות האלו.

אני מרגישה כאילו בכללי, מאוד לא מאופסת בכמה חודשים האחרונים. זה התחיל מזה שהתרופה הקבועה שלי להפרעת קשב וריכוז (שגם מווסתת אותי מכל כך הרבה בחינות ברמה הלהיות מסוגלת לנהל שיחה ועד להיות מסוגלת לנווט עם ווייז בלי לעשות תאונה 5 פעמים בנסיעה של 20 דקות) הפסיקה להשפיע באותה צורה שהשפיעה בעבר (העלתי ספקולציה שבגלל שהמינון תלוי משקל ובגלל שעליתי קצת אז המינון כבר לא מתאים אבל הרופא פסל את האפשרות). ניסינו לפצל את המינון לשני תתי מינונים ביום. עדיין רע. חזרנו למינון הישן- עדיין רע. במקביל התקנתי התקן תוך רחמי שבינתיים חוץ מלגרום לי לדמם כבר חודש וחצי רצוף ברמה של מחזור (סורי על הגועל) וחוץ מלפתח עוד שנייה תפרחת חיתולים, לתחושתי גורם לי להרגיש מאוד מאוד רע נפשית. אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני יכולה להוציא את ההתקן, אבל אף אמצעי מניעה אחר הוא לא אופציה ואני כבר לא מסוגלת יותר להיות כזאת שק_רגשות_מהלך. זאת בערך הפעם הראשונה בחיים שהתחלתי לשקול את מה שהרופא שלי הציע לי בפעם האחרונה שנפגשנו (טריפ קטן ועדין ממשפחת הציפרלקסים) ואמרתי לעצמי שמה פתאום ושאני לא טרללה ושאין מצב שאני לוקחת את החרא הזה (וסחבקית בעלת תואר BA בפסיכולוגיה וחינוך. כן.) ייתכן שאקבע איתו פגישה ונעלה שוב את האפשרות הזאת על הפרק, כמובן שבליווי ותמיכה של הפסיכותרפיסטית החדשה שלשמחתי די מזכירה בגישה שלה את הקודמת שלצערי נאלצתי לעזוב משיקולים גיאוגרפיים. 

אני מקווה שהחופש הזה ייגמר ואני אחזור לשפיות מסויימת. יש לי תחושה לא קטנה שחלק מהמערבולת הזאת שאני מרגישה עכשיו כלפי הכל הוא חלק מהבלבול הזה שנכנסים אליו כשאין שגרה ואין משהו בנוי ומוגדר בחיים האלו. זה כל כך קשה לי. כמה שאני צריכה שגרה שתשמור עליי ותגן עליי, זה פשוט לא ייאמן. אני יכולה לזעוק ימים ולילות שאני זקוקה לחופש ולמנוחה אבל ברגע שאני מקבלת אחד כזה אני על סף משבר. 

היום כן בא לי שיר

שיזע