אתמול בדרך חזרה הביתה התקשרתי לאמא ודיברנו קצת. בהתחלה השיחה הייתה די יבשה-פרקטית וכללה עדכוני לו"ז לקראת החג הקרב ובא וכו'. אחר כך המשכנו לדבר ובשלב מסויים בשיחה כבר נשברתי ולא הצלחתי להחזיק את עצמי יותר. הקול שלי נסדק כשאמרתי לה שאני מרגישה שהאישה הזאת הכניעה אותי ושברה אותי לאלף אלפי רסיסים. כבר המון זמן לא התפרקתי ככה מול אמא. התפרקתי כמעט כמו אז כשהייתי בקורס מדריכים בכיתה ט' וסבלתי מכל רגע ורק רציתי שהיא תבוא לקחת אותי משם (אחת החוויות הכי קשות שעברתי). 

היא אמרה לי שהיא חושבת שאני לא צריכה להישאר שם, ששום דבר לא שווה את זה ושאני צריכה לקחת את הרגליים שלי ולחפש מקום אחר. דווקא היא, שהייתה בהתחלה מבין התומכים הנלהבים ביותר של ההישארות שלי כאן, למרות הטריקים המלוכלכים שעשו לי עם המשכורת והתנאים. דווקא היא, אמרה לי שזה מרגיש לה מסריח כל ההתנהלות במקום הזה, שיום אחד אני באה ואז שלושה ימים נשארת בבית ושאני אף פעם לא צריכה לחתום חופש ואז פתאום משכורת אחת נדפקת לי בגלל עניינים שהביג-בוסית שוכחת לטפל בהם מול הנהלת החשבונות ומול משאבי אנוש ואז חודש אחר כך אני לא מקבלת את המשכורת שלי בכלל כי שוב היא שכחה, רק שהפעם היא שכחה למלא דיווח על כל המחלקה שלנו על אישור העסקה לחודש מרץ. אז יומיים אחרי זה קיבלתי מפרעה על סכום חלקי מהמשכורת אבל תלוש לא קיבלתי (כבר מדמיינת את הביטוח הלאומי כערפד צמא-דם שמריח עובד שכיר שלא קיבל תלוש) וגם את כל שאר התוספות הנלוות לשכר, מיותר לציין שלא קיבלתי. 

ומה שהכי גרוע פה, ומטריף אותי ברמות שמדיר שינה מעיניי בלילות, זה שהכל ממשיך כרגיל ועולם כמנהגו נוהג. המלך עירום, הכל שקוף, רואים לו הכל ומה שרואים מכוער, עגום, עקום ומגעיל. וכולם, מגדול עד קטן, מעובד זוטר שמועסק לפני הגיוס ועד סמנכ"לית הארגון, כולם רואים כמה מכוער המצב. ואף אחד לא מרים קול זעקה, אף אחד לא מעיז לצעוק "המלך הוא עירום!". והאדישות- אדישות שיא. ורק אני מתחרפנת מזה. רק אני נהיית חולה. רק ממני זה גורע שעות שינה ורק לי החוסר צדק הזה כבר מפריע ברמות שבחיים לא חשבתי שחוסר צדק יפריע לי. והרי תמיד אני כזאת, תמיד אני לוחמת צדק. מאז שנולדתי בערך. אבל אף פעם לא חוויתי כאלו רמות. כבר קשה לי להסתכל עליה וקשה לי לראות אותה ולשמוע אותה. אני כל כך עייפה ומותשת מזה. 

המקום הזה הוא כלוב זהב. זאת ההגדרה המדוייקת. אבל כלוב, זהוב ככל שיהיה, פשוט לא שווה את זה. אין מחיר לחופש. 

אני חושבת שאני קרובה מאי פעם לקום ולעשות מעשה. שום דבר כבר לא יכאב לי יותר ממה שכואב לי עכשיו. 

אין מחיר לחופש