אח שלי....כמה דברים יש לי להודות לאח שלי.

הבנאדם הזה הוא גורם מספר אחד לכל הפאקים שנוצרו בי במהלך השנים.

החוסר ביטחון, הפחד הזה שאנשים לא יאהבו אותי, העצבים המטורפים שלי ועוד כמה וכמה.

בתקופתי היותר שמנה שזה משהו כמו מגיל 10 עד גיל 16 17 אח שלי תמיד תמיד תמיד דאג להזכיר לי כמה אני שמנה.

חמוד אמיתי.

לא היה עובר יום בלי שהייתי שומעת את המילה הזאת ממנו לפחות פעם אחת.

וכן הייתי שמנה אבל אני לא חושבת שזה שהוא הזכיר לי את זה כל חמש דקות עזר לי במשהו.

אפילו ההפך.

יש לי קטע כזה מטורף של אגו שאני לא אתן לאנשים להגיד לי מה לעשות, גם אם בתכלס זה משהו שאני רוצה לעשות כמו באותה תקופה.

ברור שלא אהבתי את זה שאני שמנה אבל כל פעם שהוא היה אומר לי את זה רק הלכתי לאכול עוד משהו על הדרך שיראה שאני שמה עליו זין והוא והמילים שלו לא מדגדגים לי בקצת.

אני והאגו שלי.

אני בטוחה שאם הוא לא היה ככה גם לא הייתי מגיעה בחיים למשקל 80.

אז עכשיו היה לנו פלאשבק קטן לי ולאחי שהוא בא וחפר לי "למה לא הלכת לחדר כושר?"

אתן חושבות שאני לא רוצה ללכת לחדר כושר?

ממש לא, אני לא רוצה לתת לו להתענג על זה ש"אני מקשיבה לו" לפעמים הוא בטוח שהוא כזה חכם (והוא לא) וכמה שהוא אוהב להתווכח, ובזמן שאני יודעת על זה יותר טוב ממנו ביי פאר הוא ימשיך לחפור לי על כמה ש"לשבת בבית ולעשן לא שורף שומן וחדר כושר כן" דיי תשבע!

שיגע אותי....לך תנפח את השרירים שלך בשקט.

אני עוד אראה לך מה זה שאני כל כך רזה שאתה תפחד להגיד לי ללכת להתאמן שאני לא אתפרק או חס וחלילה ארזה עוד.

הורדת לי את המטרה בעוד 5 קילו....הידד!

שמנה אתה כבר לא תקרא לי בחיים!

היום אחרי שתלך לישון אני אצא לריצה של שעה ואחזור ויעשה תרגילים עד שישרפו לי כל השרירים.

אההה והוא כמעט גילה את הבלוג...הוא היה פה בחדר וחפר לי ושכחתי לסגור הדף של הבלוג, נקווה שהוא כבר שכח מזה.

מעכשיו אין יותר לאכול אחרי הבסיס...צום אבל באמת צום ולקרוע את עצמי בספורט.

השבוע אני מחליפה קידומת זאת המטרה!