מאמי,
כל כך קשה לי לכתוב לך מכתב פרידה.
יש כל כך הרבה דברים שרציתי להגיד לך ולא אמרתי, אבל יש שני דברים מהותיים שלא אמרתי ועל זה אני מתחרטת- סליחה ותודה.
סליחה שהיית צריך לסבול אותי כזאת נוראית בכל התקופה האחרונה, שחשבתי שאני יודעת מה אני עושה ושהכל בסדר ובסוף דפקתי לנו את הכל. בבקשה אל תשנא אותי על זה, אל תשכח את כל מה שעברנו לפני זה.
תודה שמההתחלה קיבלת אותי כמו שאני ללא תנאים, ושהיית כזה אוהב, תומך ומתחשב גם כשהייתי בלתי נסבלת.
תדע שכמעט כל דבר שאני רואה או עושה מזכיר לי אותך.
שונאת את זה שהחולצות שלך כבר לא יהיו בארון שלי, את המגבת שלך שתלויה לי על הדלת של הארון אני ממש לא מתכוונת לשים בכביסה בקרוב, גם לא להעיף את הקוף שהבאת לי שמחכה לי במיטה בבסיס. ומה עם הדאודורנט שלך בארון שלי שבכל פעם שאני מריחה אותו אני מתחילה לבכות? ומה אני אמורה לעשות עם השוקולד שקניתי לך ליום האהבה? ואני לא מדברת בכלל על התמונה שלנו מתנשקים בדרך חזרה מהצפון שמונחת על החלון שלי בחדר. ודרך אגב, חבל שלא היית עוד פעם אחרונה בחדר שלי, היית בשוק מאיך שסידרתי אותו, אפילו קצת את השולחן.
וכמובן שמגיע בכל לילה הקטע שבו אני נזכרת בכל הרגעים שלנו ביחד.
אם הייתי יודעת אז שזה הלילה האחרון שבו נישן ביחד, אולי הייתי נשארת ערה רק עוד דקה בשביל להסתכל עלייך.
אם הייתי יודעת שאלו הפרגיות האחרונות שנכין ביחד, אולי הייתי מפריעה לך בשביל לחבק אותך רק עוד פעם אחת בזמן שאתה מתבל אותן.
כנראה שאני מטומטמת שאני נותנת לך ללכת ככה, תדע שבנאדם מדהים כמוך ממש לא מוצאים כל יום.
ובגלל זה, אם אפשר, יש לי בקשה אחת אחרונה.
אולי לא בעוד יומיים או שבוע, אבל בוא נשאר ידידים.
לא רואה איך אני יכולה לעבור שבוע שלם בלי איזו עצה שלך, או סתם לשמוע לחמש דקות את הקול שלך. אתה חסר לי.
אוהבת אותך,
שירנקו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
