אני אתחיל בשיר שבהחלט מבטא את מה שאני מרגישה בצורה הטובה ביותר [לא להיבהל, יבוא הסבר]:
שיר אנטי נוסטלגי\ משוררת לא ידועה
אל תיזכרו בדברים שחלפו כבר
ואל תחזרו לעבר, הוא עבוד כבר,
ואל תנסו לתת
דברים לא לכם
אל תנסו לתת אותם
כי הם לא שלכם.
למשל את השמיים
ולמשל את נדודי הציפורים
למשל את זרמי המים
או את כל החופים הצחורים
הניחו לכל אלה, הם מזמן כבר ישנים
בתוך ספרים ומחברות - על דפים לבנים
ובשם אלוהים עזבו את הלבנה ואת הסתיו
הניחו להם לנפשם, סוף כל סוף - יש דברים
חדשים עכשיו.
אל תשאלו למה לא ומדוע
הכל כבר נמצא והכל כבר ידוע
ואל תנסו למצוא
בשיר כוונות
אל תנסו למצוא אותן
כי הן לא נכונות...
רק אוויר הם השמים
ונמאסו כבר נדודי הציפורים
נמאסו זרמי המים
נמאסו החופים הצחורים
הניחו לכל אלה...
רק בחדרי חדרים, לעת ערב,
אפשר לזמזם זמזומים עם קצת עצב
אפשר לנסות לשיר
שירים עצובים
אך מוכרחים לשיר אותם
למי שאוהבים.
הסבר:
אז נכון שזה סוטר לפי הבית השלישי
לנסות להסביר את השיר
אבל זה היפה באומנות= אנדבידואלית והכל נכון
איך אני רואה את השיר?
כל מה שאני מנסה להסביר לאנשים הקרובים לי שלא מעניין
אותי כבר מילדות: כל השמאל'ץ הזה והיענטו רומנטיקה המעצבנת הזאת
שמנסים להחדיר לכל ילדה בת 5 בסרטים של דיסני.
אני מבינה את ההתרגשות, זה יפה ואני נהנית מכל מה שהעולם מציע.
אבל שאנשים תופסים בעלות על חופי הים המסכנים
ולא מבינים שהרגעים הקטנים והיפים האלה של השקיעות הם לא אטרקציה
הם שם ותמיד יהיו שם, כמו שעון, בבוקר זריחה ובערב שקיעה.
ורק הרגעים הקטנים, של השירים העצובים, שמיצגים בשבילי את מה שבא מהלב. האמת שלך הפרטית,
שהיא רק שלך.
הם הרומנטיקה האמיתית.
סיכום החופש:
בשתי מילים- לא מספק
יכולתי להספיק יותר..
למרות שעברתי הרבה בחופש הזה הוא עבר מהר מידי, כאילו לא היה.
עברתי מקיבוץ שחייתי בו כ-14 שנה [שנתיים בקיבוץ אחר]
למושב באזור.
הפלוסים:
- בית ענקי [4 מפלסים+מרטף]
- פרטיות [קומה משלי + פטירה מדחף החטטנות הקיבוצניקית]
- חברים קרובים [לא שלא היו לי בקיבוץ, אבל את החברים שיש פה אני במת בחרתי ולא גדלתי איתם מחוסר ברירה. טוב זה נשמע רע אבל אני באמת אוהבת אותם למרות שזה בנסיבות שונות]
- עבודה על מנת שכר [ לא כמו בקיבוץ שזה סתם בשביל תרומה]
המינוסים:
- רחוקה מחברי הילדות [אנשים שאני כלכך רגילה אליהם, והם אלי והכי נוח לי איתם בעולם]
- לשנות הרגלים [ אני ילדה של שינויים, אבל זה מסתכם בלהחליף בין הארון למיטה. עכשיו זה תפוסי התנהגות שונים לגמרי ממה שאני מכירה,גם אם אני לא יכולה לשים על זה את האצבע]
- אין חדר בחטיבה [טוב, קומה משלי בחיים לא תחליף יחידת דיות נפרדת במרחק של 200 מטר מהבית של ההורים. ובכלל פעילויות החטיבה. אני לא שיכת לשומקום]
- הוצאות גדולות [זמני אבל מעצבן]
חוץ מהמעבר לא עשיתי הרבה
כמה גיחות לת"א
קצת טיולי חטיבה שאני כבר לא יוכל לקחת בהם חלק
אלכוהול
אכזבות
דרמות
צחוקים
נוסטלגיה
חיוכים
אבל היו חסרים דברים כמו שתי חברות שהיו כל החופש בחו"ל
וחברה אחרת שלא יצא לי בכלל לראות כל החופש בגלל המעבר המזדיין הזה..
כאן מסתיים לו הפוסט המיגע הזה
לא אופטימי ולא פסימי
כמו שהוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חיוכית=]
