5/2009
כמה מילים אחרונות לפניי שאני עוזבת..
אתמול\היום?! היה חרא!!!
היתי שם והם היו שם ואני הייתי אחת מהם אבל מה זאת רק אשליה.
הפלא של קט. :( :( :(
התיסבוכים של התיסבות.
חרמנים.
מלא מלא מלא ערסים ופרחות.
כול צפת כולל חצי מהשיכבה שלי.
אבל זה לא משרציתי לכתוב עליו היום.
היום זה מין פוסט פרידה כזה.אני לא יודעת אים מהבלוג אבל מהחיים כן.
אז ככה.
אין לי חברים אמיתיאים (אולי 2-3..)
אין לי משפחה אוהבת ותומכת.
אין לי אהבה בחיים.
אין כסף.
אין יופי או אופי משו.
אין שכל כלל.
אפילו כמה מהאנשים הכי חשובים לי נטשו אותי.
ועכשיו מגיעה המסכנה שלי:
אותה מסכנה עלובה שתמיד היתה פה:
אני לא שייכת .הם שונאים אותי. אני לא שייכת.הם שונאים אותי.אני....
לא שייכת.
זאת עובדה.וכבר אמרתי את זה ואמרתי ואמרתי אבל אני לא לומדת לקח.אני אומרת שאני אשתנה אבל אני לא משתנה.
הם כמו סוג של מישפחה בישבילי לא תמיד אוהבים את המשפחה שלך אבל קשה לעזוב.
וזהו..
מהיום אני נעלמת.לשבועיים רק לשבועיים.מתנתקת איתם קשר.
ולא לא רק רחוב תמבור כול אותם "חברים" שלי.
כמובן שיהיו כמה שאני אשאר איתם בקשר זה דיי ברור.(יש לכם שלושה ניחושים מי...).
אבל זהו אני נעלמת חייה חיים אחרים שונים.
לומדת לומדת ולומדת לא רק למיצבים שבדרך אלא גם את הלקח.
ואז אחרי השבועיים האלה אני אראה מה אני יעשה.
חולה נפש?!
אים לא אתה כבר היתי מטביעה את עצמי בכינרת.תודה.
שהבנת שתמכת וגרמת לי להבין.
ואני ממש מצטערת שאני לא עושה כמו שאמרת לי :"תתגברי תמצאי כוח תישארי את תילחמי".
אני בורחת.
אבל בישבילך אני נישארת עצמי..כי אתה?! אחד האנשים שיש לי הכי הרבה כבוד אלייהם.
ואני אמרתי לך כבר עד כמה שאני מעריכה אותך.ואתה אמרת שגם אתה אותי ואמרת גם שאסור לי להשתנות כי אני אני ואמרת שאני יפה והית שם לידי והבנת אותי אתה ידעת איך אני מרגישה אתה עברת את זה.
ועל זה אני מעריכה אותך אפילו יותר!.
ואתה הית הכי כנה איתי .כי אתה?!אחד האנשים הכי כנים שפגשתי.
ואתה אמרתי לי בפנים כן אני יודע שהם לא מתים עלייך.אבל זה כי הם לא יודעים לקבל אנשים שונים את שונה.בתפיסת עולם שלך.באופי שלך.אבל אני מקבל אותך כמו שאת.זה משאמרת.
אני מבינה שאני יפסיק לכתוב פה לכמה זמן.אני גם לא הכנס לפייסבוק או לגרייב או למסן או לאייסי.
אנתק קשר עים העולם..
אני מצטערת בפני כול אלה שפגעתי בהם\עשיתי להם משו\אמרתי משולא במקום\או סתם חפרתי.
אני מצטערת.
באמת.מקווה שיום אחד תלמדו לקבל אותי כמו שאני.
אני מרגישה לאט לאט שכמו בכינרת שהגלים סכפו אותי אחורה ככה עכשיו כול זה סוכף אותץי אחורה לתקופםה ההיא.
הגרועה.
אותה תקופה שלא ידעתי באיזה חור אני יהיה מחר.
במה אני אסתבך מחר.
או בכלל אים אני אחייה מחר.
אי לא רוצה לחזור לאותה לתקופה.זדה מפחיד אותי להפוך שוב לאותה אימואית מיוסרת.
ועכשיו היא.אמא.
אאאאאאאא !
למה היא כול הזמו גורמת לי לאיסורי מצפון?!
למה קשה לה לראות אותי מחייכת?!
אבל אל דאגה אמא אחרי היום את לא תיראי אותי מחייכת בקרוב.
אוקי אני שוב מצטערת על הכול.תודה לכול אותם אנשים שהיו איתי ועדיין כאןאני אוהבת אתכם!
-אין תמונה הרי זה פוסט אחר קצת וגם המחשב שלי נידפק
THIS IS THE END...
גוד ביי מי פרינדס..
ברווז.
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
