"בבוקר היא מתעוררת.הוא כבר לא שם.היא יוצאת למרפסת לנשום אוויר.פתאום השמיים כחולים מתמיד ,האוויר נקי מתמיד,העננים לבנים מתמיד ואפילו אפשר להרגיש את הריח הזה של האנשים שיושבים בבוקר בבית קפה קטן,אים נס על השולחן ועיתון ביד.היום היא בודדה מתמיד,אך מאושרת.כאב לה כ"כ כשהוא הלך אך זאת היתה הקלה אדירה.היא אהבה אותו כ"כ אבל הוא פגע בה כ"כ.הטלפון מצלצל.ליבה מתחיל לפעום בקצב מטורף.היא רצה תופסת את הטלפון וכ"כ רוצה שזה יהיה הוא בצד השני.מה שלמומך מאמי?איך את?אוכלת נחה?".ליבה מאט את הקצה.זה לא הוא."אני בסדר אמא אל תידאגי"אוייש היא תמיד שנאה את היחות האלה אים אמא שלה.היא תמיד רק אומרת "טוב טוב טוב" הכול רק כדי לשים את הטלפון ולחזור לעולם שלה.היא מתנקת ומתישבת על הספה הלבנה מול החלון.ברחוב אנשים הולכים,רצים לאנשהו,מפחדים לעצור."גם אני הייתי כזו"היא חושבת לעצמה.היא מתחילה לערער בזמנים ההם.היא רואה אותה,אותו,אותם ביחד.היא ניזכרת באותו יום שהם היו שם,בחוף,לבד,מאושרים כול כך,מחזיקים יד ביד,הולכים על החול הרך והנעים למגע,הוא לוחש לה מילים יפות היא רק מקשיבה מאושרת יותר מאי פעם.ואותם לילו שלמים שהם היו יחד.מחובקים ,מאוהבים.אווי והריח שלו שתמיד היתה מכורה לו.היתה צריכה רק להריח את הריח הזה וישר נופלת לזרועותיו.ריח מתוק אך גברי, חזק אך נעים כ"כ.והקול הזה שלו:נעים ומתוק כשהוא מאושר,גברי וחזק כשהוא עצבני,חלש ושבריר כשהוא עצוב.והמתנות שהוא היה מביא לה,הפרחים השוקולדים והבלונים בחגים או אפילו סתם לפעמיים.ומכתבי האהבה המתוקים שהיה כותב לה שהיתה מדוכאת.דימעה זולגת מעייניה.דיעמה אחת לא יותר.היא נישבעה לעצמהכשהוא הלך,שבחיים לא תכבה עליו.אבל זה יותר מדי.זה מעל לכוחותיה."דיא אומרת לעצמה.
והיא רק אומרת"זה ניגמר"
דעתכם חשובה..
ברוווז..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
