הלכתי היום לראות את אמא שלי בבית חולים. כשהיינו שם גיליתי שאבא שלי בא לעשות שם כל יום טיפול כלשהו שאמור לעזור לו. הלכתי לבקר אותו לראות מה שלומו אחרי [כרגיל] כמה חודשים שלא ממש ראיתי אותו. הוא חיבק אותי וסיפר לכולם שאני הבת שלו. אני הבת שלו. "הבת שלי", "הבת שלי" הוא אמר בקול לכולם.
כמעט ובכיתי.
הבת שלו.
איזו בת בדיוק? זאת שמגיעה פעם בשבוע לבצפר, לא עושה מבחנים ועוד שניה מעיפים אותה? זאת שבקושי זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שהיא חייכה כי היא באמת שמחה במשהו? זאת שמכאיבה לעצמה מידי פעם רק כדי לראות שהיא עדיין מסוגלת? זאת שהולכת ונותנת הכל לכל אחד שרק יבקש? זאת שגורמת לעצמה בחילה כשהיא מתקרבת לאנשים? זאת שהורסת הכל בכל פעם מחדש? כן? היא?!
אבל לא... הוא לא מכיר אותה. הוא לא זוכר אותה.
הוא עוד זוכר את הילדה הקטנה והמתוקה, החייכנית והתמימה שהייתה לו.
אולי זהטוב שהוא עבר את האירוע בשלב הזה, כך שהוא לא מכיר אותה. את הבת החדשה. הזונה הקטנה והמגעילה שלו.
אוי אלוקים כמה שאני שונאת אותה...
הבעיה שאם היא תמות אז גם אבא שלי ימות כי איתה תמות הילדה השניה, הטובה, והוא לא יעמוד בזה. גם ככה הוא חלש.
הבת שלו,
האקורד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אקורד מזוייף
