יש לי המון בראש ואני רוצה לכתוב את זה אבל לא בדיוק יודעת איך.

הבלוג פתוח עכשיו, אלוהים יודע מי קורא כאן.

הלוואי שהייתי אנונימית.

חשבתי לפתוח בלוג אישי לפריקה עצמית ואת זה אשאיר לעדכונים כרגיל כדי שאתם, החברים מישראל, תוכלו להתעדכן.

אז הנה עוד פוסט כי בזמן האחרון אני מבקרת פה הרבה והרגשתי שעוד תגובות לפוסט הקודם כבר לא אקבל.

אני מתכוונת לבוא לבקר את בית הספר ביום הראשון,

הרי אני נמצאת כאן עד יום שלישי בלילה שהוא בעצם היום השני ללימודים.

אני לא בטוחה איך זה יהיה ואם בכלל מותר לי אבל מה יש לי להפסיד?

כבר הרבה זמן שאני מרגישה די מאושרת ואני מרגישה (כמו כולם בעצם) שהשתנתי בשנה האחרונה, והיא בעצם גם השנה שהייתי באמריקה.

אז אולי זה הגיל ואולי למדתי המון דברים חדשים מאמריקה.

בכל זאת, אני רואה הרבה שינויים בקטע החברתי, אני הרבה יותר פתוחה ועומדת על שלי וזה מרגיש באמת טוב.

חוץ מזה שאני מרגישה טוב גם כי אני משתדלת ל"פספס" את הבעיות וכאילו לעבור עליהן הלאה.

נכון שבהתחלה כשחזרתי שוב לישראל (בטיסה השניה והמפתיעה) היה קשה כי לא בדיוק מצאתי את עצמי.

המזוודה לא הייתה איתי ולא ידעתי כמה זמן אני עומדת להיות כאן, אם לא אזכה ללמוד יותר באמריקה ומתי הטיסה.

אבל, החברים הפתיעו לטובה והלוו לי בגדים, עודדו אותי, שמחו שאני כאן וגם היו עצובים על מה שעברתי ובסופו של דבר מצאתי את עצמי.

אז היה לי מה ללבוש, שיחקתי הרבה טניס ועשיתי ספורט והספקתי להיפגש עם עוד ילדים שלא הפסקתי בשבועיים הראשונים.

בקשר להופעה של פול מקרטני, אני מרגישה הרבה יותר טוב.

יהיו עוד הזדמנויות ואולי הרבה יותר טובות.

קרו לי כבר כמה מקרים [כשעברתי לאמריקה למשל] אז רציתי לטוס בתחילת ח' אחרי החופשה שלי שם אבל זה לא יצא אז טסתי באמצע ח' אחרי שחשבתי שלא יהיו עוד הזדמנויות.

מקווה לטוב

איזה כיף זה לכתוב בצבעוני

בכל מקרה, תודה לכל האנשים שהגיבו בפוסט הקודם ועודדו אותי,

זה גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב ופחות עצב על זה שאני לא אהיה כאן בהופעה.

להתראות,

מַאיִקי.