זה כמו לעוף באוויר,

ואז להתרסק לתהום,

להתנפץ לרסיסים,

ולהפסיק לחלום.

זה כשהאור נכבה,

אבל לא שמים לב,

החושך הוא בשגרה,

והאור רק זיכרון כואב.

זה להרגיש לבד בתוך החיבוק,

ואז לפחד לעזוב.

זה להתכווץ מפחד,

כמו חיית מעבדה,

ערומה וחשופה,

סתם, כשהולכים ברחוב,

זה לפחד לקוות, לפחד להאמין,

לפחד להיות לבד.

זה לרצות לשכוח,

כי אין כבר כוח,

רק לוותר ולנוח,

להתקפל ולברוח.

זה לעמוד על קצה הצוק,

צעד אחד מהחופש,

ואז לפחד לקפוץ.