הצל גדל וגדל,

ואת קטנה מצעד לצעד,

היום נגמר,

השמש שוקעת,

ואת מתנפצת,

כמו רסיסי האור האחרונים.

מסביב כולם כבר ישנים,

ואת נודדת למקומות רחוקים,

החושך מחבק,

כמו שמיכה מלטפת.

זה לא מלאך המוות,

לא ממנו את מפחדת.

כל יום את קמה קצת שונה,

כל יום את מיוחדת,

כל יום אותה הבבואה במראה,

החושך שמפשיט אותך,

ואת נשארת עירומה.

היום כבר נגמר,

השמש שוקעת,

ואת מתפזרת,

לאלפי חלקיקים קטנטנים.

העצב מטפטף על הכרית,

בטיפות קטנות ומלוחות,

עד שבסוף את נרדמת,

כי למי יש עוד כוח לבכות?