 כינוי:
TheSecretWriters בן: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 1/2010
דגים מתים - הולכים עם הזרם
פעימות לב, דופק מואץ,
מכין לי עוד כוס אלכוהול,
חיוך טיפשי נמרח לרוחב הפנים, מסתכל על החדר כיאילו אני רואה הכל לראשונה,
את האנשים ששמו את הרצינות ואת הכבוד בצד והחלו משתטים...
את הקירות הלבנים, את פנייך.. יושבת ממולי ומחכה לתשובות. אך לא הצלחתי לומר מילה,
רק המחשבה על לפצות את פי ולספר, סיכנה את סכר הדמעות העומדות להתפרץ ללא מעצור.
כיבו את האורות. צללים נפלו עליי, כמו גלים שחורים וכבדים בלב ים המונעים ממני לנשום,
עצבות כבדה ולא מובנת,
מסתכל עמוק בפנים ומחפש מה לא בסדר איתי, למה אני היוצא דופן,
ואז מביט שוב, אך בכל האנשים מסביבי, למה הם יכלו לעשות הכל ואני לא,
למה אני בחרתי לעזוב את הדרך הראשית וללכת בדרכים אחרות.
נכנסתי לשירותים, אור פלורוסנט מסנוור וצורב, מביט דרך עיניים מטושטשות בדמותי במראה,
מוחק את כל היופי מהפנים, יחד עם החיוך. מתפשט מהבגדים החגיגיים.
סכר הדמעות התנפץ לרסיסים, עמודי התווך בנפשי הפכו לאבק, נצמדתי לקיר האמבטיה הקר כקרח ושקעתי לרצפה.
לא יכלתי לסבול את זה יותר ולמרות זאת, הודתי על ההתפרצות שהרגישה כל כך טוב, אני לא זוכה להרבה הזדמנויות כאלה לאחרונה,
המשכתי לבכות עד שהדמעות עשו את שלהן והעצב חלף זמנית, והגיע השפל... ותחושת קטטוניות שלא איחרה לבוא.
| |
Grand Theft
עד שלקחתי את עצמי בידיים, משהו היה חייב ליפול במקום הלא נכון, that's the way it goes...
מפחד ליפול ולוותר, קשה לי להתמודד עם האנשים האלה ויהיה קשה להגיע לנקודת היעד.
אני מקווה שמחר, מחרתיים או עוד כמה ימים, אני אתעורר עם מוטיבציה מחודשת, כי כל מה שאגרתי עכשיו הלך לעזאזל..
ה"אש" כבתה...
עיניים יבשות, מביטות לעבר המראה,
מחפשות משהו חסר, משהו שנלקח.
כיסיתי את גופי, את פניי ונכנסתי לבית השכנים, לאט ובשקט..
זוג נשוי, ישנים עמוק.. במיטתם
גנבתי את כל מה שנשאר להם, לא השארתי אפילו טיפה.. זיכרון.
היה לי מספיק כדי להירגע, כדי לישון בלילה.
קמתי בבוקר, היה לי מספיק כדי להעביר כמה שעות,
לקראת הערב יצאנו לעיר, בדרך גנבתי להם קצת, את מה שנשאר להם
חיוך עלה על פניי.. ועל שלהם, ירדו הדמעות.
חזרתי הביתה, הורדתי את המסכות, את הבגדים,
שכבתי במיטה ערום, עשן הסיגריות מלטף וחונק באחת
הנחתי את כל החיוכים והשמחה שגנבתי היום,
ומחר... מחר זה יום חדש
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
