יום ההולדת 18 מגיע עוד מעט, ואני הכי, הכי הכי לא מוכן לדברים האלה שבאים אליי כל כך מהר. אני לפעמים רוצה לצעוק על החיים (אם הוא היה מוחשי) "תן לי לנשום חכה לי רגע". ואותם האנשים שאני מכיר מאז גיל 13 להפתעתי לא ניתקו איתי קשר, ואני אומר לכם, אחד הדברים הכי חשובים בעולם זה חברים. אהבה של חברים, ואהבה של הורים זה אחד הדברים הכי חשובים בשבילי, זה באמת כוח שאי אפשר להחליף בשום דבר, לא בכסף, לא באוצר כלשהו שהוא יקר ללבכם.. ותאכלס? אני חייב להודות להם בכל יום שאני קם בבוקר והם יהיו שם כשאני אגיד להם שלום, יענו לי כשאני אגיד להם שאני מרגיש נורא.. 

הפוסטים בבלוג נהיים דלילים יותר מרגע לרגע, ואני תמיד חושב כל פעם שאני נכנס לכאן אולי לסגור את הבלוג הזה לצמיתות ביחד עם כל הבלוגים הישנים שלי שנמצאים כרגע בבתי הקברות שלהם ברשת.. אני, שכותב כבר מגיל 12 ומקליד בצ'אטים וברשת מכיתה ה', מעולם לא היה לי נמאס להראות ולשתף את רגשותיי וחלק מחיי באינטרנט ולתת לאנשים אחרים שאני לא מכיר כאלה שאף פעם לא ראיתי - לקרוא אותם. אבל הפייסבוק עושה את הכל היום. בעבר היו מכירים חברים פנים מול פנים, וכיום בלחיצת כפתור אחת והקלדה של שם מלא ניתן לראות את חצי מחייו של הבן אדם - חוץ מהתנהגותו ואופיו. בלחיצת לייק אחת? אפשר ליצור משפחה שלמה. אני מתאר לעצמי שאהבה התחילה בלייק. בכל אופן, הבלוגים האלה נהיו מיושנים, בעבר בזמנו כשאני הייתי בן 12 או 13 או אפילו 14 ישראבלוג היה כל כך פופולארי שהיו אפילו קוראים למפגשים "מפגשי ישרא בלוג" אני שואל את עצמי לאן כל האנשים האלה מאותו מפגש נעלמו ואם הם אפילו קיימים. כמובן שיש כאלה שאני מדבר איתם כיום שהם היו בלוגרים, אבל הבלוגים שלהם כבר מעלים אבק, נטושים, חסומים, סגורים.. מתים.. 

אני עדיין לא שכחתי איך זה להיות ילד מתבגר, בתקופה ההיא, יהיה לי מה לספר איך גדלתי ועם מי יצאתי ואיך גדלתי ועם איזה אנשים הייתי וישבתי איתם על הרצפה וכמובן ברחתי מהשומרים של עזריאלי והסנטר וההליכה הארוכה הזאת והמסע הרחוק של עזריאלי לסנטר בשיא החום לבוש בבגדים שחורים. לקבל את האומץ לדבר עם אנשים אקראיים ברחוב ולבקש שקל בשביל אוטובוס, לשבת עם אנשים והתחיל לחפור להם במוח, להיות מקושקש במספרים של בלוגים וכתובות מסנג'ר ומספרי אייסיקיו, להעריץ להקות שכולם אהבו באותה תקופה, ולהיות בסצינה, וכמובן - להיות בח'ברה שהיא אותו בדיוק מרגישה כמוך, שונים מהח'ברה מבחוץ, אבל עם שכל שפתוח לעולם שכל לא שטחי כמו העולם שבחוץ, נעולים במוזיקה של עצמנו ובכבוד העצמי ולפחות מעלים חיוכים..

ועכשיו? 3 חודשים לפני הגיוס.. ואני? רק ממשיך להתבגר וללמוד ובנוסף.. להתרחק מהילדות שגדלתי בה.. בעוד שבועיים אני כבר לא אקרא ילד ולא נער, ואני גם לא מצפה שבעתיד כשירצו לקרוא לי ברחוב ולא ידעו את שמי, לא יקראו לי כבר "ילד בוא לכאן." הם כבר יגידו "אדוני, אפשר שקל לחזור הביתה?"

האופטימיות תנצח..

איכשהו..