שטוף שמש במרפסת, סיגריה ביד אחת, נס קפה נטול סוכר ביד השניה. הכובד השונה בין השניים כל כך משגע ומשמעותי, אחד הורג השני פשוט טעים לי. על השולחן מכתבים של אבא, כמה מרשמים וכיתובים ושרבוטים שנרשמו לפני יומיים. הוא לא אוהב לפנות את שולחן העבודה שלו.. אף פעם. מה שמזכיר לי, אף אחד לא באמת חיפש אותי לאחרונה, או השתמש בי לצאת לאנשהו, ופאקינג יום שבת אני נסגר בבית עוד שבוע אחרי 11 ימים בבסיס, מה אני צריך ליזום דברים עכשיו? איפה הריגוש בכל הסיפור?
אז החבר הזה בצבא, החבר ההוא לא נמצא, והחבר השלישי בכלל ניתק קשר.

אני מת להשתחרר, בחיי מעולם לא רציתי את זה יותר מכל והזמן פשוט לא זז. אני מניח שזה פסיכולוגי אם אני אמשיך לחשוב שהוא לא זז הוא באמת לא יזוז. ועוד שחטא מכובדת נכנסת לי לריאות והפילטר ישר נזרק מהמרפסת למטה, ואת הספל הנחתי על השולחן, על הדפים.

היו לי ימים יותר טובים האווירה והריח היו שונים, כבר בוקר ובכלל לא התעוררתי עד הסוף אני מניח שכולם ישנים כרגע אחרי לילה במועדונים ופאבים בימי שישי. אז אני כאן, משפשף את העיניים מפהק פה מפהק שם וחושב אם בכלל יש לי כוח לחזור לישון ולקום להיות חייל שוב פעם.