לפני חודש צלצל הטלפון שלי

"הלו?"

-"כן..מי זה?"

"היי את לא מכירה אותי, אבל..ראיתי אותך במסיבה ואת ממש חמודה"

ניתוק.

"הלו?"

-"כן היי..זה שוב אני..אממ תקשיבי. באמת.."

ניתוק.

"אולי תפסיק להתקשר?? אני לא מעוניינת לדבר עם מישהו שאין לי מושג מי הוא!"

-"תקשיבי רגע! היית במסיבה בדיר נכון?"

"נכון"

-"ולבשת שמלה שחורה עם קשקושים לבנים נכון?"

"נכון"

-"אז זו את ואני לא מתכוון לוותר, אז זה או שתדברי איתי או שאני אמשיך להציק לך"

מידי יום דיברנו בטלפון, בעיקר על שטויות, הוא בן 23, גר באור יהודה, עובד כרגע עם אבא שלו, היה בגבעתי בצבא, היה לו קול של ערס כזה ולעיתים היו לו יציאות שפשוט אמרתי לעצמי "ואיי..מי זה הבור הזה?!" אבל היה לי מצחיק איתו, כיף איתו, כשהייתי עצובה הוא הצחיק אותי וכשהיה לי קשה הוא תמיד הקשיב..פשוט נהנתי לדבר איתו.

אחרי חודש החלטנו להיפגש.

שבוע שעבר היינו אמורים להיפגש כשחזרתי הביתה, הוא אמר שהוא יבוא אליי ושנסע לשתות קפה, שעה לפני שהוא היה אמור להגיע שלחתי לו הודעה שאני לא מסוגלת ושעדיף שלא יבוא.

יומיים לא דיברנו.

יום שבת הוא התקשר, כאילו כלום לא קרה, לא שאל אפילו למה לא רציתי, הוא אמר שנפגע אבל שהוא באמת לא יכול שלא לדבר איתי..דיברנו עוד שבוע והחלטנו להיפגש בחמישי.

אתמול נפגשנו.

אין לו רכב, רק טוסטוס, הוא הגיע אליי על הטוסטס והחלטנו לקחת את הרכב שלי כי היה ממש קר בחוץ.

היה לו שיער תלתלים בצבע זהוב, עיניים כחולות גדולות כאלו, הליכה מצחיקה, חצי ערס חצי שאנטי באנטי יש לו אף שבור אבל לא גדול כ"כ, השפתיים שלו דקות דקות וכשהוא מדבר לא רואים לו את השיניים, גם כשהוא מחייך לא..זה ממש מוזר לא לראות את השיניים של מישהו היות וזה אחת החולשות שלי.

בדרך אני נהגתי, הוא לא הפסיק לצחוק על זה שאני נוהגת כמו זקנה ויושבת קרוב מידי להגה.

הלכנו לבית קפה שהייתי שם כבר בכמה דייטים, הוא הזמין סטלה ואני לימונענע גרוס.

בהתחלה זה היה ממש מוזר, תחושה כזאתי של שיחת טלפון רק בפנים מול פנים, הוא סיפר לי על דרום אמריקה, הוא טייל שם חצי שנה.

"אני רעב"

-"אוקיי אז בוא נאכל.."

אחרי שעה של עשיית עיניים למלצרית היא הביאה לנו תפריט..

"מה בא לך?"

-"אממ המיני בורגרס נראה טעים..מה אתה אומר?"

"את אוכלת כשר?"

-"לא"

כשהמלצרית הגיע הוא הזמין שניצל שרימפס "שניצל שרימפס? לא סיכמנו על מיני בורגרס?" שנינו לא היינו מחוברים למציאות בשלב הזמנת האוכל, הוא חשב על שהשניצל שרימפס זה בכלל קלמרי ואני הייתי בטוחה שאנחנו הולכים על מיני המבורגרים.

לבסוף הגיע המנה, שנינו הסתכלנו עליה ולא הפסקנו לצחוק, אכלנו שני ביסים והמטעם החזק של הדגים שהיה לנו בפה החלטנו לחתוך.

קנינו מסטיקים והוא קנה לעצמו סיגריות, הלכנו ברגל לאוטו והרגשתי שאני רוצה את המגע שלו, רציתי שהוא יחזיק לי את היד, ילטף לי את השיער יתן לי איזה חיבוק כי אני קופאת. אבל כלום. הוא היה ביישן כזה, סגור.

נסענו לכיוון הבית שלי ושתקנו, חוץ מפעם אחת שכמעט נתקעתי במשאית והוא אמר לי להיזהר הוא לא הוציא מילה וגם אני לא, הגענו לבית שלי והוא שאל אותי אם אני רוצה לשבת איפשהו לעשן.

נסענו למקום שקט ליד הבית שלי עם תצפית נחמדה.

ישבנו על המדרגות אחד ליד השני, הוא הדליק סיגריה ואני המשכתי לקשקש על הצבא שלי כי היה לי מוזר לשתוק.

מידי פעם הסתכלנו אחד על השני, הוא החזיק לי את היד, ליטף אותה, זה היה ממש נעים.

אני לא זוכרת מה הוא התחיל להגיד אבל הוא אמר איזה משפט ארוך ומצחיק והסתכלתי עליו ופשוט נישקתי אותו.

המחשבה היחידה שעברה לי בראש זה שאם אני לא אנשק אותו לא נראה לי שהוא ינשק אותי.

התנשקנו, זה היה ממש נעים, הרוח הקרירה הקפיאה אותנו אבל היינו ממש צמודים על המדרגה, הוא נתן לי חיבוק, ליטף לי את השיער ושתק.

לא אמר מילה.

במשך שעה שלמה הוא לא דיבר כמעט, רק הסתכל עליי, חשב, תהה, מידי פעם אמר לי "מה" או ענה לשאלה שלי או צחק מאמירה מפגרת, אבל לא אמר דבר.

"אתה אגוז קשה לפיצוח" אמרתי לו והוא חייך. קצת הצקתי לו עם זה שאני מתחרפנת שאני לא יודעת על מה הוא חושב, שאני מוכנה לשלם הכל בשביל לדעת על מחשבה קטנה שעוברת לו בראש, אבל כלום. שתיקה.

הנחתי לו.

הבנתי שהוא לא מעוניין לדבר על זה ופשוט נהנתי מהרגעים איתו.

זה היה כ"כ כיף.

ישבנו שם שעתיים, קפאנו מקור אומנם אבל זה היה ממש כיף, צחקנו, חייכנו, התנשקנו, התלטפנו.

"מה את עושה בסופ"ש?"

-"לא יודעת עדין..למה?"

"אני רוצה שניפגש שוב לפני שתחזרי לצבא..אנחנו צריכים לנצל את הזמן"

הוא היה ממש חמוד כשהוא אמר את זה..אמרתי לו שאני אשמח להיפגש איתו שוב ושפשוט צריך לראות מה יהיה בסופ"ש.

חזרנו הביתה. הוא עלה על האופנוע, נשק לי ואמר שממש נהנה ושהוא ממש שמח שהוא בא.

נכנסתי לחדר, שכבתי על המיטה וחייכתי.

היה לי כיף איתו.

אז אולי הוא לא לרמה שלי ואולי אנחנו אנשים שונים ואולי הוא קצת ערס בדיבור שלו וטיפה שכונה אבל הוא מקסים. ובשביל פעם ראשונה זה פשוט כיף.

אי אפשר לדעת מה יהיה, אז אני החלטתי פשוט לזרום עם זה ולהנות, כי זה הכי חשוב.

בא לי שהוא יהיה כאן לידי עכשיו, פשוט לחבק אותו ולשתוק.

שיהיה סופ"ש נעים.

קריר ומרענן

New soul

כוחות, מאיפה אפשר לשאוב אותם..?

המשך כשאחזור מהצבא.

אני סוג של פרוייקט.

האדם שיהיה מוכן לקחת אותו "תחת חסותו" יאלץ להתמודד עם פרוייקט מאוד מסובך.

אני אדם קשה, לא קל בכלל, משוגעת, מטורפת, לא בריאה לעיתים.

חברה שלי מהצבא טוענת שאני סוג של "כיתה טיפולית" שלעיתים כשאני נכנסת למצב שגעת אני יכולה באמת להטריף פילים, אני בעלת אנרגיות של 10 אנשים ולא כולם יכולים להתמודד עם זה.

"את עושה לי כאב ראש" זה משפט שחוזר על עצמו שוב ושוב, והיא באמת לא אשמה, היא מקסימה אליי..למה שאני אעשה לה כאב ראש? פשוט יש לי כ"כ הרבה טירוף להוציא, דברים שנעצרים בי ואז ביום אחד כשאני מרגישה בסדר אני מתחרפנת.

אם זה לשים מדבקות על המצח של כל הבנות, להתחיל לרקוד לצלילי שיר מוכר, לדלג במדרגות, לצלם, להשתולל, לצייר על הקיר ואז לצבוע את הקיר לפני שהרס"ר יכנס, להתחיל לנקות ואז לנוח. לשבת. לנשום. ושוב פעם.

נסעתי עם ידיד שלי ברכב, התחלנו לדבר על יחסים, אהבה, למה כ"כ קשה לי בזוגיות.

"אני לא חושבת שאתחתן אי פעם" זו אמירה שאני אומרת שוב ושוב ואט אט מתחילה להאמין בה "למה?" הוא שאל כאילו הוא לא שמע את התשובה כבר אלף פעם.

"לא נראה לי שיש גבר שיהיה מסוגל להתמודד איתי" אני באמת מרגישה שמי שיהיה מוכן להתמודד עם מי שאני הוא רק אדם משוגע כמותי או מעבר.

איך בחור יכול להסכים לקחת אותי כפרוייקט?

זה להתחיל ללמד אותי לתת בו אמון, לדעת מהי אהבה, לשמור על נאמנות, ללמוד זוגיות מהי, להכיר במערכת יחסים נורמלית, להכיר אותו למשפחה- צעד שאף פעם לא עשיתי עם כל הבני זוג שהיו לי, להכיר את משפחתו, להכיר אותו לחברים, שהוא יהיה בחור שיהיה ראוי לכך, ראוי לכניסה לחיי האישיים ביותר.

עד עכשיו הזוגיות שהייתה לי, הייתה שלי, היא לא התערבבה עם חיי החברה שלי או עם חיי המשפחה שלי, היא הייתה נטו שלי, מעין סוד כמוס כזה שנשאר ביני לבינו. ונמאס לי מזה.

הוא יהיה צריך ללמד אותי כ"כ הרבה, הרבה דברים שאף פעם לא עשיתי אותם.

לתקן את הדרך חשיבה המעוותת שלי, להראות לי זוגיות נכונה ולגרום לי להאמין שזוהי דרך הישר.

אחרת, אחרת אני אשאר ככה לעד.

אני שומעת סיפורים של בנות על כך שהבחור בא לישון אצלהן בבית, הם יושבים יחדיו לארוחת שישי עם המשפחה, יש משפחתיות כזאתי ואהבה מסוג שאני לא הכרתי.

"אני לא מוצאת מישהו לרמה שלי" יש בי מעין תחושה כזאת שבחורים בגילים אינם ראויים לי, שאני מעבר להם, מעין אגו מטורף כזה שאני לא מוכנה לרדת ממנו, תמיד ידעתי שאני יותר במובנים מסויימים מאנשים אחרים. אז למה שאני אתפשר?

"עובדה שאת מתפשרת"

"אני?"

"כן כן, את!"

"איך?" הוא טוען שכל הבני זוג שהייתי עימם היו סוג של פשרה, אם זה מבחינת יופי, אם זה מבחינת גיל, אם זה מבחינת אופי, כולם היו סוג של פשרה, אף פעם לא כיוונתי לסוג שאני באמת צריכה להיות איתם.

"מה שחשוב לך זה שהם יהיו בני 20+ כאילו איזה גן מפגר שיש בראש שלך שלא מסכים לאנשים בגילך להתקרב אליך ואז כל השאר נהיה שולי" הוא טוען שהבחור האחרון שהייתי איתו הייתה דוגמא קלאסית לכך, מבחינתו אותו בחור היה שקרן, שקרן שניצל אותי ולא באמת אהב, שיחק איזה משחק שאני נסחפתי לתוכו, שהתפשרתי על המראה, שהתפשרתי על כך שהוא לא באמת רצה להיות ביחד, שפשוט התפשרתי כי הייתי צריכה מישהו.

"אבל אהבתי אותו"

"לא את לא, את חשבת שאהבת אותו, את יודעת מהי אהבה?"

אוו. מהי אהבה. שאלת המליון דולר. אף פעם לא ידעתי מהי אהבה, האם אותם רגשות אשר אני מרגישה כלפיי מישהו זוהי אהבה? או הורמונים? או אולי מכיון שאני בתחושה של לבד, אז כל ביחד נראה ל כשטף אהבה מקסים?

"את צריכה להוריד את משקפיי האגו שלך ולהסתכל מי מסביבך" מי מסביבי?! מה אתה מציע את עצמך!? ברור שלא..אבל איך בדיוק אפשר להוריד את משקפי האגו? איך אפשר להכיר בעובדה שאני "איכותית" ולא לשבת על הענן הזה ולחכות לאביר האיכותי?

אני באמת ובתמים חושבת שאין שם בחור שיהיה מסוגל להתמודד עם כל זה, להתמודד עם כ"כ הרבה פאקים ובשביל מה? האיכותיות הזאת היא לא סיבה. אין כאן שום קסם, אין כאן שום דבר מיוחד. הוא יכול למצוא הרבה כאלו כמותי בלי כל הבעיות שמסביב.

אז למה לו להתאמץ? למה לו לבוא?

New soul