מפעל החיים.

היה לי משעמם והייתה לי השראה אז החלטתי לכתוב וואנשוט. מכיוון שיש לי רעיון טוב מאוד (לדעתי) והוא יצא ארוך, אז זה יצא טריפלשוט..  תהנו!!! ומאוד חשובות לי התגובות שלכם!!!!!.. ההמשך בקרוב. אל תדאגו אני אמשיך את הסיפור שלי. עד הסוף המרר!!!!.. (אוופסיי גיליתי יותר מידייי!!! )

הלכתי ברחוב עוד מעט מגיע לבית. הרחוב היה שומם וכמעט ולא עברו אנשים ומכוניות. אולי בגלל זה שמתי לב למשאית מעבר גדולה במיוחד חולפת על פניי. היא כמעט והשפריצה עליי משלולית שהייתה בשולי הכביש. המשכתי ללכת במסלולי לעבר הבניין. ראיתי שהמשאית עוצרת מול הבניין וממש כמה דקות אחריה חנתה מכונית יוקרתית. ראיתי אישה יפייפיה יוצאת ממנה מנפנפת בשערה ממש כמו בסרטים ואני הייתי עם פה פעור בוהה לה בחזה. הבנתי שהיא בטח עוברת לבניין ושמחתי מאוד. התחלתי לצעוד לעברה, מי יודע אולי יצא מיזה משהו. אך לפתע יצא גבר שרירי בעל עיניים כחולות גדולות ושיער שחור קצר. הוא ניגש ונתן לה נשיקה ושניהם מביטים על הבניין שבו יפתחו דף חדש בעיר חדשה. האישה התנתקה מזרועותיו ופתחה את הדלת האחורית, היא התכופפה וגבה היה לכיווני. כמעט והזלתי ריר. גופה היה מעוצב וחטוב ושיערה החום גלש על גבה בחופשיות רבה. היא הרימה לידיה תינוק בערך כבן שנה. התאכזבתי. הם נראו מאושרים. לא רציתי לפרק משפחה שכזאת, ובטח שלא הייתה מסכימה לזה. אבל בעצם, אף אחת לא עומדת בקסמיי. נכנסתי לבניין ולחצתי על כפתור המעלית. כשהדלת נפתחה ונכנסתי לחצתי על המקש 7. הדלת כמעט ונסגרה ושמעתי קול גברי "עצור את הדלת!" מהר ובלי להסס הושטתי את ידי קדימה והדלת נפתחה. אותה המשפחה נכנסה פנימה. "תודה" חייכה האישה כשילדה בן השנה על כתפיה נשען וכמעט נרדם.

הגבר בא ללחוץ על הכפתור המראה על קומתו אך נוכח לגלות שכבר היה לחוץ. "אנחנו חדשים בשכונה." אמר הגבר בעל העיניים הכחולות. "אני יודע ראיתי את המשאית." ענה הוא. "איך קוראים לך?" שאלה האישה.

"טום קאוליץ." אמר והביט בהשתקפותו במראה. "אני ליסה וזהו בעלי רון, והקטנטן הזה הוא דניאל." אמרה ליסה והצביעה על תינוקה הקטן שכבר נרדם לגמריי כשבפיו מוצץ והוא מוצץ אותו בהנאה וקולות ההנאה שחווה נשמעו במעלית המרווחת.

המעלית נעצרה וכולם יצאו בזה אחר זה מהמעלית לתוך המסדרון הארוך והמואר באור פלורסנט. ' וואו התאורה הזאת מחמיאה לה כל כך...' חשבתי. ' טום צא מיזה! היא נשואה עם ילד קטן!' לא הצלחתי לעצור את מחשבותיי על מה שהייתי עושה לה עם היא הייתה שלי. הוצאתי את צרור המפתחות מכיס הז'קט והכנסתי לחור המנעול וסובבתי את המפתח. אך להפתעתי הדלת הייתה פתוחה. "היי!" קרא לי ביל מהמטבח.

"היי, שמעת שיש שכנים חדשים?" שאלתי.

"לא, לא שמעתי. נלך להגיד שלום אחר כך?" ביל שאל.

"כן למה לא?" עניתי. הייתי עושה הכל כדי לראות אותה שוב. נזכרתי בה מנופפת בשערה, אך ביל קטע אותי ממחשבותיי.

"משהו קרה?" שאל.

" לא.. למה שיקרה משהו!?" ניסיתי להכחיש. אך ביל הוא הבנאדם היחיד שקורא אותי כמו ספר פתוח.

הוא הבין מיד שמשהו לא בסדר והסתכל עליי במבט שלא הייתי יכול להכנע לו מעולם. התחלתי לספר לו את הסיפור. משראיתי את המשאית מתקרבת ועד הרגע הזה, בו נכנסתי לדירה.

"אני  מבין." חייך בחיוך ערמומי שלא הצלחתי להבין את משמעותו.

"טומי.." אמר וידע שאני לא מבין אותו והסביר לי. "אתה מאוהב ממבט ראשון!" צהל מאושר.

"לא אני לא! ככה אני מתנהג כשאני רואה מישהי כוסית!" ניסיתי להכחיש. אולי אני באמ מאוהב ממבט ראשון? אף פעם לא חשבתי על מישהי ככה. ' אוף בחייך טום!! אתה בקושי מכיר אותה וראית אותה רק לאיזה שתי שניות! ' חשבתי.

"לא נכון. אני יודע מזה!.. אתה מתנהג ככה בגלל שהיא 'אסורה'! " אמר ביל מתלהב מהתגלית.

"מזה אסורה? מה היא פושעת!?" התעצבנתי.

"לא אסורה במובן הזהה.. טיפשון אחד!" צחקק ביל.

"אני יודע למה אתה מתכוון! אני פשוט לא מסכים עם מה שאתה אומר! אני לא מאוהב וזהו!" התעצבנתי מאוד. הייתי כולי אדום וכמעט וצרחתי עליו ונתתי לו כאפה. ביל שתק והמשיך באשר עשה עוד לפני שבאתי.

הלכתי לישון שנ"צ והתעוררתי למחרת כמו חדש.

יצאתי מהדירה לסופר. ירדתי במעלית ונסעתי במכונית עד לסופר הקרוב ביותר. שבדרך כלל שם אנחנו קונים את המצרכים. לרוב ביל עושה את הקניות או שאחד מהצוות של הלהקה. לעיתים נדירות אני הייתי הולך לקנות אוכל, וזה היה מלווה בצעקות כשלא הייתי מביא את המצרכים הנכונים. עצרתי בחנית הסופר וכיביתי את המנוע. לקחתי עגלה ונכנסתי לסופר. ניסיתי להבין מה ביל רשם לי. לא הבנתי כמה משמות המאכלים, הירקות והתבלינים ובעיקר לא הצלחתי למצוא אותם במקום הענק. 'מעניין למה ביל צריך את כל זה. הרי הוא בכלל לא אוהב ירקות...' חשבתי לעצמי ובלי לשים לב אני נתקע במשהו. נתקעתי בעגלה של אישה שמיד זיהיתי את עינייה הירוקות ושיערה הגולש כתמיד. "ליסה! אני מצטער!!.." הסמקתי כמו עגבנייה.

"זה בסדר גמור!" נראה כי כבר התאוששה מההתנגשות. " מה אתה עושה פה?" נראה כי גם היא זיהתה אותי.

"אני עושה קניות מן הסתם!!" צחקנו. "את אולי יכולה לעזור לי? אני לא מוצא את המדפים של התבלינים.." הסמקתי שוב, הפעם התביישתי על בורותי, מכיוון שזה אמור להיות ידע כללי.

"בטח.. אני אראה לך אני בידיוק צריכה קצת זעפרן." היא אמרה והתחילה להוביל את העגלה מסמנת לי לבוא אחריה. הרגשתי כאילו אני מרחף בעקבות שובל רחני שהשאיר סטייק ואני מזיל ריר.אך היא הייתה כמו פרח. עדינה ויפה.

"אזז.. טום, נכון?" לא חיכתה לתשובה והמשיכה "בן כמה אתה?" שאלה כשהיא מסתכלת ברשימת הקניות שלי ומכניסה כל מיני צנצנות ושקיות לתוך העגלה. "אני בן 19." עניתי לה מביט אחר כל צעד וכל תזוזה שלה.

"וואו אתה צעיר יותר משחשבתי." אמרה חרישית והמשיכה עם שתי העגלות בידיה לעבר הירקות. כל כך נדיב מצידה לעזור לי ככה.

"בת כמה את?" שאלתי עוקב אחריה.

"אני בת 24. עוד מעט 25." חייכה, היא לא נראתה בסביבות ה20 לחייה, אולי אפילו נראתה כבת 17, אך התנהגותה הייתה כל כך בוגרת. אולי זה מה שמשך אותי ללכת אחריה ולהקשיב לה מרוכז כל כך.

דיברנו בעקביות במשך כל הקניות ולבסוף הגענו לקופות שם התפצלו דרכינו.

"אני צריכה ללכת לגן לאסוף את דניאל. להתראות" אמרה ונופפה לי כשהיא יוצאת מהסופר בערך עם 10 שקיות.

"טוב נתראה" מלמלתי לעצמי מכיוון שכבר יצאה מטווח ראייה.

חזרתי הביתה פורק את השקיות לתוך המקרר ולמגרות, ביל היה גאה בי ולא טרחתי להסביר לו שליסה עזרה לי עם הקניות. ניצלתי את תשומת ליבו של אחי הקטן והלכנו לצפות באחוזת הפלייבוי שבערוץ E!.

לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה. אפילו לא כשהבנות שופעות החזה והבלונדיניות כיכבו על המסך. לא התרכזתי כלל בטלוויזיה. אלא בעינייה הזוהרות ושיערה החום שוקולד שגולש על גבה. אבל כל הזמן נזכרתי בבעלה ובבנה הקטן. ובכך הסתיימו מחשבותי וחזרתי להתרכז בסדרה, מאוכזב.