Whispers and Tears

פעם היית סוחף אותי..

כמו נהר גדול שזורם ללא הרף,

לוקח אותי למקומות שלא ידעתי שקיימים.

הבטתי בעיניך, הן היו כל כך נוצצות.

היית כמו חרב גדולה בעיני.

כזו שרק גמדים יכולים לחשל, עשוי מהמתכת החזקה ביותר שיש.

ואני? למרות שהרגשתי שברירית כמו עלה יבש שנפל מן העץ.. נתת לי להרגיש שרק לידי יש הכוח לכופף אותך.

לא בכוח, בליטוף, ברוך...

עם הזמן החלו האדמה והאויר לעכל אותי.

נעלמתי כלא הייתי.

מצאת לך נימפות ביערות אחרים...

וכשניסיתי לכופף אותך שוב רק נחתכתי.

לא סחפת אותי איתך יותר, לא רצית במה שהיה.

ואני? מנסה לאסוף את עצמי, לסלוח לעצמי,

לסלוח לך.

אמנם קיץ, אבל בעץ שבחצרי ישנה שלכת.