עד אור הבוקר

רציתי שלא יהיה בבלוג לכלוך, אבל אי אפשר להמשיך הלאה בלי לסכם את העבר, במיוחד בזמן הזה של השנה.

"ימים בלתי נשכחים" קרא להם הידיד הבלתי נשכח שלי. זה שביליתי איתו רוב היום וגם רוב הלילה, שישבנו ביחד עד 4 לפנות בוקר בחוץ, שהיו לנו בדיחות פרטיות שאיש לא הבין, שעשינו הכל ביחד, שצחקנו על כל דבר קטן ולא דיברנו על שום נושא ברצינות, שהלכנו ברחוב וכולם היו שומעים אותנו, שישבנו לבד בחדר סגור, שנתנו זה לזה מכות או כיפים בחופשיות, נשיקה בלחי מידי פעם לאות שלום כשנפגשים.

אותם ימים בהם דיברתי בפתיחות עם כל אחד, צחקתי על כל אחד, השתמשתי בקללות וגסויות, ואהבתי לבלות בעיקר בחברת בנים, אפילו שלא היינו עושים שום דבר מיוחד. סתם ידידים. 

הרושם הראשוני שקיבלו עליי אנשים ברחוב לא היה מזהיר במיוחד.

ללבוש ג'ינסים צמודים וחולצות הכי יפות שאפשר; זה מקסטרו וזה מ-TNT וזה מפוקס וזה מזרה, להתארגן שעה לפני היציאה מהבית, להביט כל רגע במראה שבכיס שהכל בסדר, להעביר כל שניה את היד בשיער להסתכל לכל אחד בעיניים ולעשות פוזות, ליהנות כשסוקרים אותי מלמטה למעלה, כשצופרים או קורצים לי ברחוב. לדבר עם בנים על כל נושא אישי אפשרי, לשתף אותם כי הם הכי מבינים שיש, לצעוק או לצחוק בקולי קולות.

להסתיר את מי שאני באמת.

לפנטז על גיל מאוחר יותר, לחשוב על חבר ובנים, לחשוב על הידיד ועליי בצורה אחרת, אפילו שלא באמת הרגשתי אליו משהו בלב, אבל זה מה שהמגע עושה בין ידידים. להעביר ביקורת ולרכל על כל העולם, לדבר על סדרות טלוויזיה ועל בגדים, ללכת למדצ"ים ולחשוב על כמה שאחד המדריכים חתיך וכמה הוא לא נראה בן 28, לדבר עם החברה על צבא, מדים וחיילים קרביים, לבחון כל בן בשכבה בזכוכית מגדלת, לחוות דעת על מה שחייב להיות בגבר כדי שיהיה הכי יפה, להעריץ דוגמן מושלם של מותג מושלם, להזיל עליו ריר, לדבר עליו תמיד. להיות כל הזמן סביב אותם עניינים שטחיים, להסתכל רק על יופי, כי אם אין זו טרגדיה. לנסות להקשיב ללב ולאופי, אבל עדיין לבחון את החיצוניות. לזלזל ולבטל דעות של אנשים, בלי לשים לב, בלי כוונה רעה, אבל לפגוע.

להיות אדם אגואיסט, לחפש הבנה ותמיכה, ליהנות מאד מתשומת לב, לחפש אותה כל הזמן. לרצות הערכה, לרצות הקשבה, אך לא להקשיב ולקבל את דעת האחר. לא לתת כלום מעצמי. להרים את הקול כשאני לא מרוצה, לפרוק את כל המעמסות בבית על האחים וההורים ולצאת בשמחה לרחוב, לזלזל באמא ואבא ולהתנהג אליהם הכי רע שאפשר, לריב כל היום עם האחים ולתרץ שכל החסרונות הם תוצאה של גיל ההתבגרות, של הורמונים ומצבי רוח, שהכל יעבור עם הזמן, הכל יסתדר בעתיד, כשאמצא חבר, כשאסיים בי"ס, כשאתחיל צבא, כשאתחתן, כשאצא באמת אל העולם.

ואלו לא כל החסרונות. בכללי פיתחתי לעצמי כ"כ הרבה מחשבות והרגלים רעים, שכבר קשה לשנות

והיום אני עוד מעיזה לקרוא לעצמי בת מלך.