עד אור הבוקר

ביקרתי כל מיני פעמים בירושלים במהלך חיי, ופעם אחר פעם התעייפתי, השתעממתי, והכי חשוב לא הבנתי על מה כולם מדברים, ולמה מרגישים קירבה לעיר הזאת, אפילו חילונים גמורים.

אתמול הייתה זו הפעם הראשונה שביקרתי שם מאז תהליך ההתחזקות שלי.

אני חושבת שגם אלף מילים לא יצליחו לתאר את החוויה.

הכותל היה המקום לו ייחלתי מתחילת הטיול. את הפתק לשים שם הכנתי כבר בבית, כדי שאוכל לכתוב בשקט ומהלב. וכשהגענו לכותל סוף סוף, נשארו לנו רק 10 דקות לפני שעולים לאוטובוס.

פילסתי את דרכי בין כל המתפללות, שהיו אחוזות התרגשות והתפללו בכוונה אמיתית. הרגשתי לפתע מגוחכת, למה אני לא מצליחה להאמין ולהתכוון בצורה כזו?

קראתי שני מזמורי תהילים בקוצר רוח, מרימה מידי פעם את ראשי, אולי התפנה קצת מקום ואוכל לגעת בכותל.

לאחר מכן הגעתי לשם, לקיר הקדוש. אני זוכרת איך בפעמים הקודמות חשבתי עד כמה מגוחך לנשק אותו, להניח עליו את הראש ולהתפלל ולבכות.

הפעם לא.

באותו רגע שכחתי מכל הסובב אותי, הנחתי את ידי ועליה את ראשי והתחלתי לדבר, תפילה מהלב בשפה האישית שלי. הרגשתי באותו רגע שזה הזמן המיוחד שלי עם בורא עולם, ושוב קצת ברחו לי המילים. אבל הצלחתי לומר ולהתפלל ולבקש כל מה שרציתי.

לקחתי משם המון כוח ועוצמה, והמחשבות שהיו בתחילת הטיול נעלמו כלא היו.

זה היה ללא ספק הטיול הכי מהנה ואחד הימים המרגשים ביותר שהיו לי במהלך חיי.

אני רוצה לבקר שם לעיתים קרובות יותר, אני חייבת את זה לנשמה.