עד אור הבוקר

אולי הייתי צריכה לפרסם את זה לפני יום כיפור, אך עדיף 'מאוחר' מאשר לעולם לא.

מקווה שהצום עבר בקלות וביעילות, שתהיה שנה טובה לכולנו.

ערב יום כיפור. סקרתי בעיניי את המתפללים לבושי לבן, אוחזים בידיהם מחזורים, ואת פניהם עוטה ארשת של רצינות וקדושה. אווירה מיוחדת אפפה את המקום. ואז פתאום התגנבה לליבי מחשבה שונה – אתם כולכם, איפה הייתם כל השנה? איפה אתם בכל שבת, בסתם ימים רגילים? מה קרה שדווקא היום אתם מגיעים לכאן? לבוא רק ביום הדין לבית הכנסת ולהתנהג כאילו אתה 'צדיק תמים' זו פשוט רמאות, ומילא על בן אדם עוד אפשר 'לעבוד', אבל על הקדוש ברוך הוא?!

לאחר שסיפרתי בלהט לחברי מוטי על מחשבותיי, החלטתי להיוועץ גם ברב הקהילה שלנו.

הרב הקשיב והחל לספר, "כששירתי במילואים היה איתי במחלקה בחור שדאג להצהיר תמיד עד כמה הוא שונא דתיים, כמה אסונות הם מביאים על המדינה, וכמה טוב היה אם הם לא היו בכלל. חששתי מה יהיה כשאזדקק באמת לעזרתו, האם הוא יעמוד לצידי.. ובאמת, במלחמת יום הכיפורים, המחלקה שלנו נקלעה למארב של כוחות האויב ואש תופת הומטרה עלינו מכל הכיוונים. נפצעתי מכמה קליעים ונפלתי פצוע חשוף לאש האויב. לא תאמינו מה קרה אז. אותו בחור, הסתער אל בין הכדורים השורקים, ובחירוף נפש ממש חילץ אותי ממוות בטוח. הוא עצמו נפצע גם כן במהלך החילוץ, ולא היה חסר הרבה כדי שייהרג.

אחרי כל זה אני בטוח שאותו יהודי באמת אוהב דתיים, עד לכדי מסירות נפש, בעת הצורך. כולנו אחים, עם אחד, נשמה אחת. חיי היומיום במדינה הזו יוצרים הרבה חיכוכים ומחלוקות בין דתיים לחילוניים. למרבה הצער לפעמים המחלוקות מדרדרות עד לכדי שנאה ממש. אך כשמגיע רגע של אמת, מניח האדם בצד את כל השיקולים והחשבונות הקטנוניים, ומה שמכריע באמת זו הנקודה הפנימית היהודית שבתוכו.

ומה שנכון לגבי הקשר בתוך עם ישראל נכון גם לגבי הקשר בינינו לבין ריבונו של עולם! החיים מלאים מכשולים, פיתויים וניסיונות, והרבה פעמים אנחנו נופלים, ולא מתנהגים כמו שהיינו רוצים באמת להתנהג. זה גורם לנו לתחושה של מועקה, אנחנו רוצים לחזור לעצמנו, להיות נאמנים לרצון הפנימי והעמוק שלנו. חסד עשה איתנו הקב"ה שנתן לנו את ימי התשובה. הרגעים בהם יש לנו הזדמנות לחזור להיות כמו שאנחנו באמת, לתת ביטוי לרצון הטהור שקיים בנו".

"אבל אני מרגיש שזו סתם העמדת פנים", התפרצתי אל תוך הדברים, "שזו בסך הכל הצגה".

"ההפך! דווקא ברגעים האלו אנו מניחים בצד את כל הגורמים החיצוניים ואז מתברר ששאר השנה זוהי ההצגה, בה אנו מתנהגים בצורה משונה, לא כמו ה'אני' האמיתי שלנו".

"ומה שווים הרגעים הללו אם אנחנו חוזרים להתנהג כמו שהתנהגנו קודם?" הקשה מוטי.

"הימים הללו מהווים קרש קפיצה שיגרום לכל השנה שלנו להיראות אחרת. כל אחד מגלה את הרצון הפנימי שלו, פונה אל הבורא ואומר: "אבא, אני אוהב אותך ורוצה לעשות את רצונך. אלא שקשה לי, הרבה פעמים אני נכשל. אנא תן לי את הכוח להתנהג כל השנה כמו שאני באמת רוצה בתוכי". אם נתייחס לימי אלול ולימים הנוראים ברצינות הראויה, הם יוכלו למלא אותנו בכוחות של קדושה וטהרה שיאירו את השנה שלנו באור חדש.

וגם אם אנו לא תמיד מרגישים שיפור עצום, זה מצוין. זה אומר שגם השנה עוד יש לנו תפקיד למלא בעולם הזה".

וגם אם יום כיפור הזה לא התנהגנו כך, נוכל תמיד לעשות זאת בשנה הבאה

בואו נקווה כולנו שנכתבנו בספר החיים והגזרות הטובות.

(המאמר נקלח מאתר ברסלב ישראל)