הבלוג הבודד שלי=\

ומתישהו היינו יושבות שם ביחד.. בעולם שחור ואפל ומפחיד

היינו יושבות על ספסל.. סיגריה אחריי סיגריה, דמעות ועצבים.. 

אבל החזקנו אחת את השנייה עד.. עד שהיה מופיע חיוך 

והכל היה כל כך נורא.. אבל טיפה טיפה קל יותר כי ביחד.

ואני החזקתי מעמד. הכי שמחה ואופטימית בעולם. מי יודע, אולי גם אותך הדבקתי בזה?

עכשיו הכל ישתחרר.. פחות כואב.. פחות מפחיד.

אני גם פחות אופטימית, כבר אין לי אויב חזק בצורת דיכאון שקל לישקוע בו, אז אני עושה כמו כל אדם, בעיה גדולה מבעיות קטנות..

אבל בסופו של דבר, אני על השביל לאושר. אני רואה אותו שם.. את האור בקצה המנהרה..

ואת? מה את עדיין יושבת על הספסל ההוא?

אני מתגעגעת נורא. אבל אני לא חוזרת לשם. וכשאני רחוקה מהמקום הרע הזה אני רחוקה ממך.. אני לא רוצה שזה יהיה ככה.. אני מנסה לעקוף, למצא דרכים אחרות להיות שם 100% ולהבין 100%. אבל לא יוצא לי.. זה מזוייף אפילו, כי אני כבר לא שם. ואת מרגישה את זה... ושום דבר לא יוצא לי...

ואני יודעת שבסופו של דבר נמצא דרך. אבל בנתיים אני פשוט מצטערת שהמצב בינינו כמו שהוא ולא יותר קרוב ויותר חשוב ותורם.

ואל תחשבי שאני אי פעם אנטוש! אתרחק קצת אולי.. אבל תמיד אחזור, אני בכל זאת אוהבת אותך :)