שמתי לב שכל החברות שלי כל כך שונות ממני.
זה דיי מפתיע שאנו בכל זאת בקשר קרוב ומשפיע. האמנם?
פעם זה היה מפתיע אותי... טוב נו פעם זה גם לא היה ככה.
פעם הייתי הרבה יותר זיקית בלת ברירה. ליד כל אדם היה לי אופי שונה, מותאם אליו, מושפע ממנו. כאשר לא אהבתי את עצמי ליד מישהו פשוט התרחקתי ממנו. השוני ביני לבין אחרים התנג, הגיב בפיצוץ והרחיק...
אי אפשר היה לשמור ככה על קשר טוב, התקרבתי רק לדומים לי. ואז פשוט...
למדתי להתגבר על זה. פיתחתי אופי?
ליד כל אדם עכשיו אני טיפה שונה אבל אני עדיין אני. אני נותנת לשוני בינינו להשלים רווחים ולא להתנגש.
כמובן שאז לא שמתי לב לזה... אני פשוט מנתחת את זה דרך מבט לאחורה, שנים אחריי.
הרבה השתנה בשנה האחרונה... אחריי שנשארתי בלי "אהבת חיי" ניצלתי את כל האנרגיה שפעם הייתה מושקעת בו בישביל לפתח את עצמי, לבסס אופי, להתרגל לתנאים חדשים, לחיים חדשים, בצפר, חברים...הרגשתי שליטה, הצלחתי בלימודים, גרמתי לאנשים לאהוב אותי,הצגתי את עצמי בידיוק איך שרציתי להציג את עצמי, הייתי נאמנה לערכים שלי, עמדתי עם רגליים על הקרקע.
ועכשיו... עכשיו אני רואה ומרגישה את זה משתנה.
אני לא מרגישה שליטה, אני בחושך.
יש לי חבר בצבא שלא פה אף פעם.
נאלצתי להפסיק לדאוג לאדם נורא חשוב לי, כשאני רואה שלא טוב לו, שזה מזיק לו ושהוא בטח שונא אותי על זה...
כישלון גמור בלימודים. כאילו באמת השנה, לא היה לי אפילו ציון אחד (ששווה בישבילי משהו) מעל 80!
אני כבר לא יודעת מה הם הערכים שלי, עד אני כבר לא יודעת מה היחס שלי כלפיי חבריי, עד כמה רחוק אלך בישבילם ומה היחס שלהם כלפיי.
אני פשוט פיתאום לא יודעת הרבה על עצמי ולא מבינה את עצמי. זה מעצבן, זה מבלבל...
שינויים זה לגיטימי בגיל ההתבגרות ולרוב זה לא בא לרעה.. אבל איך לכל מה שהזכרתי פה אפשר לקרא שינויי לטובה?
מרגיש כאילו התרחקתי מעצמי...כאילו אני כבר לא ידידת נפש של עצמי. הזויי, לא? ואני חשובה בישבילי... חשוב לי להבין, להצליח לעודד, להצליח להעניש.. ועכשיו זה לא קורה.
חברה אמרה לי שעכשיו כשאני כבר לא מרגישה שהתבגרתי, כשאין כבר שליטה... בעצם התבגרתי. מה דעתכם?
נ.ב.
חבר שלי מושלם משום שעומד בכל הקריטוריונים שהצבתי לאדם מושלם. יש לו המון חסרונוסת, אבל הם לא קשורים לערכי המידידה שלי... אז.. באסה לו שהוא תקוע איתי ובאסה שאני כבר רחוקה מלהיות מושלמת, ע"פ אותם הקריטוריונים.