אני לא זוכרת באיזו נקודה הגיע גל כתיבה ושטף את כל התמימות מהמילים החסרות משמעות כביכול. מאיפה ילדים בני 15 כותבים על סקס ואהבה וזנות? מאיפה?
אז תעשו מה שבראש שלכם, אבל זה או שאני עוד לא הגעתי לשם, או שהם הגיעו לשם הרבה לפני הזמן. כל הכאב שנשטף מהמילים האלה צורם לי בגוף, אני מרגישה כאילו פספסתי נצח שלם כשהייתי עסוקה בלחיות את החיים שלי כמו שהגורל תכנן בשבילי.
תקראו לי קלישאתית, תקראו לי ילדותית, אבל קשה לי להבין מאיפה זה בא והכי חשוב... לאן זה מתקדם?
אני חושבת לעצמי לפעמים, כשאני נזכרת בו מדי פעם, איך הייתי כל כך מטומטמת להפתח בפני מישהו שאני לא מכירה באמת? אני יכולה לצחוק על עצמי שהרשיתי בכלל להאמין שאני בכאילו מרגישה משהו אליו. ובעצם... הדבר היחיד שהרגשתי , היה לאותו אדם שהוא נתן לי להאמין שהוא היה, וכך אני אזכור אותו לתמיד כי אין לי שום דרך אחרת.
אני גם מרגישה כאילו החיים שלי מלאים בכלום כל כך גדול, שאותן המחשבות שלא מעסיקות אותי אף פעם, עולות לי בראש דווקא באותם הרגעים בהם אני יכולה לשבת לבדי ולהרהר על מה שאני ארצה.
כל התחושות נשכחו
כבר
כל הרגש עושה
דקירה של קולות
מישהו בא ובוחר בך
מספיק לך
מבטים שאת זורקת
לעברם
הם כבר לא יחזרו להיות מה
היו אז.
זו צביעות ששוברת
את מה שיש לי
להאמין
בו בה במי.
אין לי מה להציל כאן
כל הכאב
נעלם.
את לבינתיים שומרת
כדי שיהיה
אולי אז אולי
מפסקת רגליים
זה כבר אפשר מתוך
הרגל.
זאת בוטות שלא הייתי נותנת לעצמי לכתוב. אי פעם.
מסתבר שכאן אפשר.
עייפתי כבר. אני רוצה משהו אחר בחיים שלי. משהו שיתן לי סיבה להאמין שאני עושה משהו,
משהו שאני רוצה.
שאני יכולה, לעשות מה שמתחשק לי, ולא לאסור על עצמי לעשות את כל זה.
אני מפחדת להפגע, הספיק לי מזה.
אני חושבת שאני סותרת את עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Who's nothing