צבעים בולטים מדי נראים לי מצועצעים בבלוג הזה. לרגע אחד העיצוב הקודם שלי נראה יפהפה והייתי גאה שעשיתי אותו בעצמי [בטח אף אחד מכם לא ראה כי אף אחד לא נכנס לכאן בלאו], אבל הפלטת צבעים הייתה נורא צבעונית ובולטת. ואז אחרי יומיים נכנסתי ותקף אותי שוק "לעזאזל, הבלוג שלך נראה כמו בלוג של פקאצה!". אז פשוט החלפתי את זה לשחור לבן, כמו שאני רגילה, כי עם זה אני הכי שלמה. לא שאני מתה על העיצוב, אבל אני לא יודעת להגיע לשלמות.
העניין הוא כזה, כל פעם שאני נכנסת לכאן כדי לעדכן, אני מתחילה להקליד ומוחקת ומבינה שפוסט כמו שלי אף פעם לא יהיה מעניין ואז פשוט נמאס לי ואני עוזבת הכל ויוצאת וכל פעם מחדש מתאכזבת מזה שאני לא כותבת כלום. חשבתי שהעזיבת הכתיבה שלי לא תשפיע על הכתיבה בבלוג, אבל היא השפיעה, באופן משמעותי. אני חושבת שמעבר לזה שהכל נראה אצלי בסדר לגמרי בחיים, [אם לא נתעמק בפרטים שאני לא רוצה להתעמק בהם] אז גם הצלחתי להתבגר המון בזמן האחרון. להתבגר, כלומר לחוות חוויות, להתקרב לאלו שאני צריכה ורוצה להתקרב אליהם, לחיות את החיים שלי קצת אחרת.
אני מגלה למשל, שאני ואחותי ממש לא שונות כמו שחשבתי, למשל בבחירת בני זוג. אחרי שיחה ארוכה היום על ההוא שאיתה בקשר, הבנתי מה היא מחפשת, או יותר נכון מה אני מחפשת.
אני תמיד אומרת שהדבר הראשון שאני מחפשת בבן זוג עתידי שיהיה לי, זה שיהיה החבר הכי טוב שלי, שיכיר אותי ושיאהב אותי כמו שאני עם כל הפאקים שבי- וסלחו לי על הקיטשיות, אבל אני אומרת שכל דבר קיטשי הופך לקיטשי רק כי הוא נכון והרבה אנשים מאמינים בו.
אם אני לא אוכל לקרוא ל"חבר" שלי חבר אמיתי, אז מה הטעם? העובדה שלמילה חבר יש שתי משמעויות, לא אומרת שכל אחד יכול להיות גם וגם.
ומצד שני, דבר שלמדתי להעריך אצלי ולאמץ ולהוקיר, זה שאני צריכה ריגוש בחיים. אני צריכה מישהו שאני אוכל לדבר איתו שיחות שמובילות לכלום ואני עדיין הכי אהנה בעולם. שאני אוכל לדבר איתו על... על כדורגל שזה הנושא שהכי לא מעניין אותי בעולם ועדיין להיות מעוניינת ולבלוע כל מילה שלו בעניין. אני רוצה מישהו שיאתגר אותי, שלא יהיה צפוי בעיניי, כי אלה הצפויים בעיניי, אני לא משאירה בחוג האנשים הקרובים לי. החברים הכי קרובים שלי, הם האנשים שאני אף פעם לא אדע מה הדבר הבא שהם יעשו והם תמיד יפתיעו אותי. גם אם לרעה. אין מה לעשות. כל אחד עושה את הטעויות שלו ואני מוכנה לקבל את הכל כי הריגוש בכל אתגר שכזה הוא מה שמניע אותי. אני רוצה להיות מסוגלת לחשוב על מישהו ולהמתמלא במחשבות של על מה הוא חושב עכשיו ומה הוא עושה עכשיו וזה קשה לי לדמיין עצמי עם מישהו שכל השיחות שלנו מתנהלות על בסיס של "היי מה קורה מותק?" , אפילו שמותק זה נחמד.
בגרות זה משהו שאני מחפשת בבן אדם, זה משהו שחובה שיהיה לו, כי כך לפחות אנחנו נוכל להבין אחד את השני וגם בסופו של דבר לאתגר אחד את השני. אני לא מחפשת גיל מבוגר, אלא בגרות בנפש, שזה שני דברים שונים לגמרי ואני בטוחה שרובכם יכולים להבין את זה. וזה ברור לכולם שיש גם מבוגרים בני 45 שעדיין לא התבגרו סופית. שלא לדבר על בני ה55.
התגעגעתי לשיחות אמיתיות עם ינאי. אני לא מפחדת כבר להוסיף כאן שמות כי בחייאת נמאס לי מכל האנונימיות הזאת. התגעגעתי אליו באופן כללי ואני חושבת שבתקופה האחרונה, עם כמה שניסיתי לחזור לדבר איתו, איכשהו זה תמיד נכנס לשיחות של "היי מה קורה" וזה תסכל אותי כל כך ששוב פעם מצאתי עצמי במצב שאנחנו לא מדברים.
האמת? אני לא יודעת למה. אני כל כך לא יודעת למה שזה משגע אותי. אני לא רוצה לאבד אותו אבל זה הכי קשה בעולם. אני מרגישה שהוא השתנה, אני רואה את הכתיבה שלו והיא שונה לי, ואני חושבת שאני כבר לא מכירה אותו כמו פעם...
ואם הוא יקרא את זה... אם אתה קורא את זה. אז טוב שככה, כי אני לא בטוחה שהייתי מצליחה להסביר לך את זה בפעם אחרת. אני חושבת שהריחוק הזה איתך זה לא משהו שאני הולכת לנתח, כי נמאס לי לנתח הכל בחיים שלי ולהכנס לעמקי דברים של למה זה התחיל ולמה זה נמשך. כי דבר שנראה קשה הוא בדרך כלל נורא פשוט על פני השטח וזה לא קשה לטפל בו. העניין הוא, שאדם בשם מרפי פעם אמר "מה שנראה קשה, הוא הרבה יותר קשה. ומה שנראה ממש קשה, הוא בלתי אפשרי". ומצד שני בא הרצל עם המשפט "אם תרצה אין זו אגדה" ואלוהים ישמור, אני לא יודעת למי להאמין ולמי להקשיב.
בסופו של דבר... אני מקשיבה לעצמי. למה? כי זה מה שנכון לי נכון לעכשיו. ואני אומרת... שאם רוצים משהו באמת באמת, צריך לעבוד קשה כדי להשיג אותו.
אין לי בעיה עם זה.
אין לי בעיה להודות בזה שאני מתגעגעת, לכל אלה שאהבתי ועדיין אוהבת, אין לי בעיה להודות שאני רוצה לחזור לדבר עם אריאל, שהתקרבתי איתה רק טיפה והרגשתי שהיא אחת מאותם האנשים המדהימים שאתה פוגש פעם רק בתקופת חיים, ואין לי בעיה להודות בזה שאני תוהה המון מה קורה עם זואי ואיך היא. אני מניחה אבל שהכל בסדר,
אני מניחה שכולם השתנו, אני מניחה שהכל שונה וזה יהיה כמו להתחיל הכל מהתחלה.
אבל התחלה חדשה זה מה שרציתי מלכתחילה, לא ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Who's nothing