מתפרקת לי לאט לאט, בקצב שלי בלי שיותר מידי אנשים שמים לב..
מה רע כבר, יש לי תחברות המדהימות שלי שאני כלכך אוהבת, יש לי חבר ואני אוהבת אותו כלכך,יש תאחים שלי שנותנים לי הכל.
ויש את ההורים - שהורסים הכל.
למה אני לא יכולה להפתר מהם, לחיות בלדים, בלי התגובות שלהם בלי החפירות בלי העצבים, בלי כלום. פשוט בלי ההורים האלה.
מצפים ממני שאני יגיד הכל, כל חברה מצפה שאני יספר לה מה קורה איתי מה עובר אלי, אבל איך אפשר לתאר מצב כזה ?
אולי יש אחת שתבין יותר מכולם שאני מדברת אלה, שהיא כלכך מצפה ממני למשהו אחד ומקבל משהו שני, שמצפה שאני יספר לה הכל ולא מבינה שזה לא עובד ככה, שיותר קשה לי לנהל חברות טובה רק במסן ובישרא - אולי תביני ואולי עוד הרבה חייבים להבין שאין יותר אותך פה ואת שם, בלדנו - מתחילה לך חיים חדשים.
ומהזה קשור להורים שלי ? אני לא יודעת, אולי דבר גורר דבר. ואולי אותו לילה שבכיתי אליך מזכיר לי תבכי הפנימי אלהם, אל ההורים.
אהבה חדשה בלב, בלי אותו כאב שהיה מעיק שהיה שנה ועכשיו מין התחלה חדשה כזאת.
כלכך באלי כבר לחזור לבצפר, יש לי כלכך הרבה מוטיבציה להשקיע השנה, אולי שנה אחת באמת ללמוד ולא סתם ללכת לבצפר.
משצפים את הבית, התחלה חדשה ונקיה בתוך לחץ של בצפר, מבחנים,עבודות והמון עומס.
ראשון אני בתל אביב עם דניאלי, סנטר ים וכאלה (:
שני נפגשת עם סימי, חזרה מלונדון 3>
שלישי עם אמא, מחפשות כל מיני דברים לבית.
רביעי חמישי עם אבא .
שישי מנוחה.
שבת חברות.
וראשון רואה את מאורי שלי (: . 3>
שני - בצפר, בהצלחה.
מיכל, שמתפרת ואף אחד לא שם לב .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
