אני כל כך מצטערת!!!
אני כל כך מצטערת!!!
אני כל כך מצטערת!!!
אני כל כך מצטערת!!!
אני כל כך מצטערת!!!
אני כל כך מצטערת!!!
אני כל כך מצטערת!!!
וזה היה כדי להבהיר שאני מצטערת!!
פשוט אין לי זמן להעלות פרקים או לכתוב אותם והמוזה שלי יצאה לחופשה><"
אם אני לא יצליח לסיים את פרק 13 בזמן הקרוב אני חוששת מאוד מאוד מאוד שאני אצטרך להקפיא את הסיפור והעלות אחר..
עכשיו.. קבלו את פרק 12 [שאנה עזרה לי לכתוב אותו]
פרק 12:
"טומי, אתה תראה, הכל יסתדר.." ביל חיבק את טום יותר חזק, וטום אותו. "בילי, מה נעשה בלי אמא?" עיניו של טום לא הפסיקו לדמוע "ה-היא לא.. א-אתה תראה שלא.." גמגם ביל וגם הוא החל לבכות.
השמיים התכסו שחור, וגשם חזק ושוטף החל ליפול. שני התאומים ישבו ביחד, מחובקים, רטובים ובוכים.
-בבית-
"סימון, אני חושבת שאת צריכה ללכת לנוח.. אני אדאג למלודי ולשאר.." אמרה אנה בדאגה לאחר שהתנתקו מחיבוקן. הדמעות התייבשו והעיניים של שתיהן היו נפוחות ואדומות.
"את בטוחה? אני לא רוצה להפיל עלייך הכל" אמרה סימון והשתעלה מעט.
"אני יותר מבטוחה, לכי, אני יכולה להסתדר לבד." אנה אמרה ונשקה לראשה של מלודי, אשר נרדמה בזרועותיה. סימון חייכה חיוך כחוש ועלתה לחדרה באיטיות.
אנה הניחה את מלודי בחדרה ונשקה לראשה. היא ירדה חזרה למטה והתיישבה על הספה בכבדות.
"איזה סרט עובר עלינו עכשיו.." מלמלה אנה והסתכלה החוצה, על הרחוב הגשום.
לפתע היא שמעה את הדלת נפתחת, ושני התאומים נכנסו ספוגים כולם לבית. את הדמעות הגשם טשטש אבל העצב ניכר בפניהם.
"ביל! טום! מה חשבתם לעצמכם שנישארתם ככה בחוץ?!" קמה אנה לקראתם במבט נוזף, אך מבטה התרכך מיד כשראתה את פניהם של התאומים.
היא הלכה לשניהם וחיבקה אותם חזק, בעוד ששניהם בוכים על כתפה והיא בוכה יחד איתם.
"די.. אנחנו חייבים להפסיק לבכות. נהיה חזקים. בשביל סימון." אמרה אנה לאחר שהתנתקו מהחיבוק ונגבה את דמעותיה.
"לכו תחליפו בגדים, אני לא צריכה שגם אתם תהיו חולים עכשיו.." הוסיפה אנה וסימנה להם עם ראשה לעלות למעלה.
ביל עלה למעלה והסתגר בחדרו. טום נשאר לעמוד מולה. אנה חיבקה אותו בחוזקה.
"אתה תראה טומי, אנחנו נעבור את זה. כולנו ביחד נעבור את זה" היא לחשה באוזנו והוא חיבק אותה יותר חזק.
"אני אוהב אותך.. אל תשכחי" מלמל טום ונשק לראשה.
"אני לא שוכחת. עכשיו טוס למקלחת לפני שתצטנן" היא נתנה לו הכתה אותו עם המגבת בישבנו. טום חייך חצי חיוך ועלה לחדרו.
אנה עלתה לחדרה, ונשכבה על המיטה, פולטת אנחת יאוש.
"מה יקרה אם היא לא תשרוד?" היא שאלה את עצמה ונתנה לדימעה אחת בודדת ליפול על פניה.
"היא תשרוד! אני צריכה להיות חזקה בשביל טום וביל.." אנה מלמלה לעצמה ומחתה את הדמעה שנפלה. היא קמה ממיטתה וסידרה מעט את החדר, רק כדי להעביר את הזמן עד שטום יצא מהמקלחת.
"היי.." הוא נכנס לחדרה עם בוקסר בלבד, לא שם לב שהוא גורם לאנה לקוצר נשימה, כמו תמיד כשהיה לידה.
"אתה סקסי.." היא צחקה, למרות שעיניה היו כבויות.
"את לא צריכה להיות חזקה בשבילנו.." טום אמר וחיבק את אנה, היא כל כך רצתה לבכות אך לא נתנה לעצמה.
"אני לא חזקה בשבילכם. אני חזקה בשביל סימון ומלודי.. אתה וביל יכולים להסתדר לבד.." אנה שיקרה, היא הייתה חזקה בשבילו בלבד.
"את משקרת. אני רואה את זה בעיניים שלך" טום אמר והריח את שיערה.
"אני לא.." היא התווכחה איתו. היא שנאה את העובדה שהוא קרא אותה כמו ספר פתוח.
"אנה.." הוא נאנח והביט בעיניה "תפסיקי להתווכח איתי. אני מכיר אותך.. את רוצה להיות חזקה בשביל כולנו".
"טום די. תעזוב את הנושא הזה אוקיי??" אנה אמרה, היא לא רצתה לדבר יותר על סימון.
"בסדר." טום אמר ונישק אותה נשיקה קטנה.
- ביל -
ביל ישב בחדרו על עדן החלון. מביט בגשם היורד דרך הזכוכית. המחברת שנחה על בירכיו הייתה מלאה בקשקושים, הוא הסתכל על המחברת רואה את כתמי הדמעות מורחים את הדיו.
"למה היא חייבת לחלות?! היא פאקינג אישה טובה!!" צעק בכעס והחל לקרוע את הדף שהתחיל לכתוב עליו.
"למה?!" הוא ממש צרח וזרק את המחברת לרצפה. הוא הרים את ברכיו אל חזהו והחל לבכות בשקט.
"בילי אתה בסדר?" אנה נכנסה לחדרו.
"אני נראה לך בסדר?!" הוא הביט בה, פניו היו נפוחות ועיניו היו אדומות, הוא נראה נורא.
"לא." אנה אמרה וחיבקה אותו.
"הכל יהיה בסדר" היא הרגישה כמו אימא שלו כשהוא בכה ככה על כתפה והיא ניסתה להרגיע אותו.
"שום דבר לא יהיה בסדר" ביל מלמל לתוך כתפה.
"היא תהיה בסדר, אני מבטיחה לך." אנה אמרה לו ונישקה את מצחו.
"את בטוחה?" עיניו התמימות פגשו בעיניה וגרמו לליבה להתכווץ.
"כן" אנה אמרה לו את מה שרצה לשמוע.
"בילי לך לישון" אנה ביקשה ממנו וקמה ממיטתו.
"אני לא רוצה" הוא אמר אבל בכל זאת עלה למיטה.
"ביל אתה צריך לישון.." מלמלה אנה וכיבתה את האור לפני שיצאה.
-
ביל פקח את עיניו, הוא הביט על החדר שלו, הוא ניראה זהה לאיך שניראה לפני שנירדם אך היה בו משהו שונה. הוא שטף את פניו, ציחצח שיניים ואסף את שיערו לפני שיצא מהחדר.
"אני מצטער.." מישהו לבוש שחור בא אליו עם מבט מרחם.
"על מה?" ביל לא הבין, הוא נכנס לסלון והביט בכל האנשים שישבו שם, כולם בוכים וכולם לבושים שחור. הוא התחיל לחפש את טום ואנה בינהם.
"טום!" הוא קרא לאחיו שישב בצד עם אנה ומישל, שלושתם בוכים.
"מה קרה? איפה אימא?" ביל שאל וחיבק את מישל.
"ביל, סימון.. סימון.." מישל גמגמה ופרצה בבכי.
"ביל, אימא מתה!" טום אמר וגרם לביל לפעור את עיניו באימה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
