אחרי שלא הגבתן..
במשך המוווווווווון שנים...
החלטתי להעלות פרק..
כדי לא לנטושP:
טוב נו..
אני זאת שנטשתי=\\
אבל כי היה לי דיי עומס::(
אז כפיצוי קבלו 2 פרקים
פרק 4:
"מה?" אנה שאלה במבט שבור.
"היי אנה.. תכירי זאת הלנה.. החברה שלי.." טום אמר בחיוך מזוייף ונישק את 'הלנה'.
"הו.. היי.. אני אנה.." אנה לחשה בקול שבור ולחצה את ידה של 'הלנה' חלושות.
"אני מישל.." מישל אמרה והסתכלה על 'הלנה' בשנאה.
"טום אתה יכולה לעזוב את החברה שלך לרגע?" ביל שאל לאחר כמה דקות שטום ו'הלנה' התמזמזו.
"אה-הא.." טום אמר ולא הקשיב לביל בכלל הוא ניסה לדמיין כמה שיותר את אנה בתור השחקנית שהוא שכר.
"פאק!! אני לא מאמין שהקשבת לי באמת!! אתה לא מבין שאתה רק פוגע באנה?! מה כל כך קשה לך להבין?" ביל צעק על טום לאחר שהוא ראה שטום בכלל לא שם לב אליו. אך ברגע שטום שמע את שמה של אנה הוא הזיז את השחקנית ממנו והקשיב ביותר תשומת לב.
'אתה מפגר!! למה אתה לא יכול לשמור סוד בשקט?!' ביל שאל את הקול שבראשו.
"למה התכוונת פוגע באנה?" טום שאל. הוא כל כך קיווה לשמוע שהיא אוהבת אותו.
"אא.. היא ר.. רק ר.. רוצה את טובתך.. והלנה היא לא טובה בשבילך" ביל המציא תירוץ.
"אה.. אוקי.." טום אמר באכזבה.
"ביל ומישל.. אתם יכולים בבקשה ללכת? וגם הלנה.. אם אפשר.." אנה ביקשה, היא לא האמינה למה שהיא הולכת לעשות עכשיו. היא לא ידעה אם יהיה לה את האומץ לומר את מה שהיא רוצה.
"כן.. ברור.." ביל אמר ומשך את 'הלנה' איתו בעוד שמישל הולכת לצידו.
"טום, אתה זוכר את מה שאמרתי לך ביום שעזבתי? שאני אוהבת אותך?" אנה עצרה את עצמה ולקחה נשימה עמוקה, בעוד שנשימתו של טום נעתקה.
'היא רוצה להסביר לי שאני סתם סבלתי מאשליות, ואפילו בתור אח גדול היא לא אוהבת אותי. היא רוצה לומר לי שהיא מאוהבת בכריס ושהוא אהבת חייה הגדולה..' זה מה שעבר בראשו של טום בעוד שאנה סתם הקדימה את הדבר החשוב שהיא רצתה לומר.
"כ.. כן.. אני זוכר.." טום אמר וניסה להעלים את הרעד מקולו.
"אז רציתי שתדע לפני מה שאני מתכננת שיקרה... שאני לא התכוונתי לאהבה של אחים... אוך דאמט למה זה כל כך קשה לומר את זה?" אנה קיללה בשקט כבר שנים שהיא מדמיינת אותה אומרת לו שהיא אוהבת אותו והוא דווקא נענה לאהבתה.
"טום אני אוהבת אותך.. מאוהבת בך.. כבר יותר משש שנים.." אנה הוציאה את מה שהיה על ליבה. עכשיו היה רק משהו קטן שהיא רצתה לעשות. היא התקררבה לטום והצמידה בעדינות ובהיסוס את שפתיה לשלו.
"א.. אנה אא.. אני.. ר.. רוצה ל.. לומר ל.. לך מ.. משהו.." טום אמר לאחר שאנה הלכה מעט לאחור.
"ורציתי לומר לך עוד משהו.." אנה אמרה ודמעה נפלה על פניה. היא לא הקשיבה לדבריו. "אני יודעת שזה פשוט מגעיל לאהוב את האח החורג שלי, אבל אני לא שולטת בזה. לכן אני חושבת שבתור נערה בוגרת אני צריכה ללכת... לחזור לאנגליה.. ללונדון.." אנה אמרה וטום התרחק ממנה עוד ועוד.
"את מה?" טום שאל קולו נשמע פגוע. כאוב.
"אני חוזרת ללונדון.." היא אמרה ודמעה נוספת נפלה על פניה "תיהנה עם אילנה או איך שלא קוראים לה.." אנה לחשה ויצאה מהבית לסיור אחרון כביכול בגרמניה.
- בבית משפחת טרומפר -
טום נשאר לעמוד שם מרפרף עם אצבעותיו על שפתיו. לא מאמין שהנערה היחידה שהוא אהב באמת עוזבת אותו לתמיד.
"טום?" ביל נכנס לסלון וראה את טום עומד עם דמעות זולגות מעיניו וידו מרפרפת על שפתיו.
"היא לא יכולה ללכת לי! היא פשוט לא!" טום לחש ויצא מהבית שם הוא נתקל ב'הלנה'.
"עופי מפה! את מפוטרת! אני ואת לא מכירים!" טום צרח והחל לחפש את אנה ברחובות, מקווה למצוא אותה.
- אנה -
אנה הלכה לה ברחובות בערך עשר דקות. ואז היא הבינה שאם היא מתכוונת לעזוב עוד היום את גרמניה היא צריכה לארוז.
היא חזרה לביתה מקווה מאוד לא לפגוש את טום. היא מצאה את מישל וביל יושבים ומדברים ביניהם, מחכים לה.
"מאמי איפה היית?" מישל שאלה וקפצה כדי לחבק את חברתה.
"הלכתי לטייל.." אנה אמרה ודמעה נוספת זלגה והכתימה את פניה.
"למה את בוכה?" ביל שאל והוא ומישל חיבקו את אנה, היא הרגישה כאילו הם ההורים שלה. הם מעולם לא נתנו לה חיבוק כה אוהב שניהם יחד.
"אני חוזרת ללונדון.." היא אמרה בקול רועד.
"את מה?!" שניהם צעקו יחד.
"אני חוזרת ללונדון.. אני לא מסוגלת להישאר פה יותר. לא ידעתי שככה אני ארגיש פה.." אנה אמרה והתחילה לבכות.
"אפשר לדעת למה את באמת חוזרת ללונדון?" ביל שאל וליטף את פניה העדינו של אנה.
"אני א.. א.. אמרתי ל.. ל.. לו איך א... א... אני מ.. מ.. מרגישה.." אנה אמרה ועלתה לחדרה, כשביל ומישל אחריה.
"אנה זאת לא סיבה לעזוב!! להפך! את צריכה להישאר יחד איתו!" ביל אמר. הוא כבר תיאר לעצמו שאנה לא נתנה לטום אפשרות לדבר.
"הוא אוהב את הלנה! מה לא ברור? היא החברה שלו! ולא אני!!" אנה אמרה בבכי תוך כדי שהיא מכניסה את בגדיה למזוודות ברישול.
"אנה אני מתחננת!! אל תעזבי שוב!" מישל אמרה ודמעות החלו לרדת מעיניה. לשמור על קשר טלפוני ואינטרנטי עם חברתה היה הדבר הקשה ביותר שעשה בכל חייה.
"מישלי את החברה הכי טובה שאני אוכל לבקש.. אבל אני לא חושבת שיש בי את הכוח הנפשי להישאר פה.. אני לא אוכל לחיות יחד עם טום והלנה אני לא אוכל!!" אנה אמרה והתמוטטה על רגליה בבכי.
"אנה אל תבכי ככה.. בבקשה.." ביל ומישל התחננו אל אנה, שבכתה בהיסטריה. היה ניראה שדימעותיה עוד רגע יגמרו.
"איך לא לבכות? אני אוהבת אותו יותר מ-6 שנים!! ואז הוא בא איתה ומנשק לי אותה מול הפרצוף? הלב שלי נשבר לאלפי אם לא מיליוני רסיסים!!" אנה מיררה בבכי לתוך חיבוקם האוהב של ביל ומישל.
"אני מפסיקה לבכות ברגע זה.. ומחכה למלודי כדי להיפרד.." אנה אמרה והלכה לשטוף את פניה כדי להעלים את האדמומיות מעיניה.
"אנה בבקשה!!" מישל הפצירה, היא לא רצתה שאנה תעזוב.
"מישל תוכלי בבקשה לרוקן את המגירות לתוך התיק האדום?" אנה לא רצתה להתייחס לדבריה של מישל, ועוד יותר היא לא רצתה להתייחס למבטיו המתחננים של ביל.
"אנה! את מוכנה להפסיק להתעלם מאיתנו?" ביל שאל בכעס. הוא לא רצה שאחותו החורגת תלך ותשאיר אותו עם טום הדיכאוני. שוב.
"ביל.. אני צריכה להספיק לארוז.. אני לא רוצה לחכות עד מחר כדי להגיע ללונדון.." אנה אמרה וסיימה לסדר את איפורה. היא התלבשה כהרגלה בגנדרניות [זה מה שאנה לבשה] וזקפה את גבה. עיניה הרכות והאוהבות נהפכו לאטומות בעקבות שברון הלב שחוותה. החיוך שאיטר את פניה כמעט בתמידיות נעלם ובמקומו התייצבה לה הבעה חדשה ואטומה. היא נראתה כמו מכונה. כמו זומבי.
-כעבור 20 דקות -
"אנה את בבית?" קולו הנעים של גורדון נשמע.
"היי אבא.." אנה אמרה וחייכה חצי חיוך לשניה.
"מה פשר כל המזוודות האלה?" האב שאל שוב.
"אני חוזרת לאנגליה.." אנה אמרה ועצמה את עיניה למספר שניות כדי לעצור את הדמעות.
"מה?" גורדון שאל בתדהמה. הוא חשב שאנה נהנתה להיות איתו. ואכן היא נהנתה. אך הכאב שבלהיות ליד טום גבר עליה והיא הייתה חייבת להתרחק. לעזוב.
"אני.. נשארתי עכשיו כדי להיפרד ממך, מסימון וממלודי.." אנה אמרה והרימה על ידיה את מלודי הקטנטנה.
"ביי ביי.." אנה אמרה ונישקה את ראשה הקטן של מלודי.
"ביי ביי.." מלודי אמרה ונתנה לאנה נשיקה קטנה.
"ביל? מישל? אתם באים איתי?" אנה שאלה. היא לא רצתה ללכת לבד לשדה התעופה.
"כן.." מישל אמרה וניגבה בגסות את דימעותיה.
"ברור.." ביל אמר והחל לקחת מזוודות לתוך הרכב שלו.
- אצל טום -
טום הלך ברחובות האמבורג, מתפלל למצוא את אנה יושבת על איזה ספסל לבד. העיקר שיוכל לומר לה מה הוא מרגיש.
"אני אוהב אותך אנה טרומפר.." טום לחש והתיישב על ספסל ברחוב. לאט לאט התחילו לעלות מחשבות לתודעתו, היא אמרה שהיא עוזבת את גרמניה. זה אומר שהיא נמצאת בשדה התעופה.
- בשדה התעופה -
"קניתי הרגע כרטיס.." אנה אמרה והסתכלה על ביל ומישל שנארו מדוכאים ועצובים.
"מתי הטיסה יוצאת?" מישל שאלה.
"טיסה 549 ללונדון, אנגליה יוצאת בעוד עשרים דקות.." קול ממוחשב נשמע בשדה התעופה.
"בעוד עשרים דקות.." אנה אמרה והשפילה את ראשה.
"את כל כך רוצה לעזוב אותנו?" ביל שאל וחיבק את אנה בחוזקה בוכה על כתפה.
"לא.." אנה לחשה ומישל הצטרפה גם היא לחיבוק.
"אנחנו אוהבים אותך!" מישל אמרה ומחצה את ביל ואנה בחיבוקה.
"קריאה אחרונה לטיסה 549 ללונדוןף אנגליה.." הקול הכריז עוד הפעם. פתאום הם קלטו שהעשרים דקות האלה עברו מהר משציפו.
"בבקשה שתתחרט!" מישל וביל התפללו.
"אנה!" קול נשמע מצידו השני של האולם הענק.
פרק 5:
"אנה!" קול נשמע מצידו השני של האולם הענק, אותו האדם שצעק את שמה של אנה רץ במהירות לכיוונה. מהר מאוד היא זיהתה אותו.
"למה באת?" היא שאלה בכאב. היא לא יכלה להישאר שם, אבל היא רצתה מאוד.
"כדי להגיד לך את מה שלא נתת לי לומר קודם..." טום אמר וקירב את גופה של אנה לשלו.
"אנה אני אוהב אותך!!" טום לחש ונישק את אנה נשיקה עדינה, מפחד לפגוע בנערה השברירית.
"ומה עם הלנה?" אנה שאלה, מסוחררת מהנשיקה.
"לא קוראים לה הלנה.. השם שלה זה רייבן.. היא שחקנית.. שכרתי אותה כדי לגרם לך לקנא.." טום אמר וסומק עז הציף את פניו.
"ובכן.. זה באמת הצליח.." אנה לחשה והרימה את מבטה אל עיניו. כשטום ראה שסוגרים את השערים לכיוון יציאת המטוס ירדה לו אבן מהלב, הוא ידע שאם אנה תרצה לעזוב שוב את גרמניה היא תצטרך לחכות עוד כמה וכמה שעות, ואולי אפילו ימים.
"אנה את לא עוזבת נכון?" טום אמר וחיזק את אחיזתו באנה.
"עכשיו אני ממש לא רוצה לעזוב.. להפך אני רוצה להישאר כך לעולמים.." אנה לחשה וחיזקה גם היא את אחיזתה בגופו של טום.
"אהמ' אהמ'!!" ביל 'השתעל' כשראה שטום ואנה לא מתכוונים להתנתק.
"פיספסת את הטיסה.." מישל אמרה ובעיניה ניתן היה לראות שהיא מאוד מרוצה מכך.
"ואני שמחה מכך.." אנה אמרה ונשענה על טום. היא הרגישה הכי מאושרת שבעולם, היא וטום התנשקו. היא לא צריכה לעזוב את גרמניה. טום אוהב אותה!!.
"אולי נחזור הבייתה?" מישל שאלה, היא הרגישה דיי לא נעים להיות באמצע שדה התעופה כשלידה טום ואנה נדבקים אחד אל השני.
"אמממ.. מישל?" אנה שאלה בקול מתחנף.
"מה את צריכה אנה?" מישל נאנחה.
"אני מתביישת להגיע לאבא שלי ולומר לו שבזכות טום לא עזבתי.." אנה אמרה והסמיקה "אני יכולה לגור אצלך בדירה?" היא הוסיפה בקול מתחנף ובחיוך מלאכי.
"לא את לא יכולה... תגידי שבזכות כריס נשארת וזהו.." מישל אמרה ואנה הסתכלה על טום, כאילו מבקשת ממנו אישור.
"אני מוכן להכל.. גם אם תהפכי לחברה של כריס בציבור.. רק תישארי לצידי.." טום לחש לאנה והם יצאו מחובקים משדה התעופה, כשביל ומישל לידם.
אחרי חצי שעה הם הגיעו לביתם, והופתעו לשמוע משם צעקות.
"תחכו רגע.." אנה ביקשה, היא רצתה להבין על מה יש לגורדון וסימון לריב.
"היא חזרה לאנגליה בגלל שלא נתנו לה מספיק יחס! היא רגילה להיות הבת היחידה!!" גורדון צעק על אישתו.
"אני אשמה בזה שהיא עזבה?! אתה לא מתבייש?! אני לא הייתי זאת שביקשה לא לומר לה על זה שיש לה אחות קטנה, להפך אני הייתי בעד לשלוח את התאומים שבדיוק היו שאנגליה לסיבוב הופעות!!" סימון החזירה בצעקה, וברקע ניתן היה לשמוע את מלודי הבוכה.
"אתם נשארים בחוץ ואני נכנסת.." אנה אמרה ונשקה את טום לפני שהיא נכנסה לביתה.
"אתם רבים בגלל שאני רציתי לנסוע?!" אנה שאלה והרימה את מלודי שישבה בעגלה שלה.
"לא! הוא החליט שאני אשמה בכך!!" סימון אמרה, ודמעות הציפו את עיניה, היא לא תיארה שגורדון. הגבר שהיא אוהבת ונשואה לו כבר שנים. שהיא קיבלה כל החלטה שלו בלי להסס, חושב שהבת שלו רצתה לעזוב בגללה.
"אבא?! איך אתה מעיז?" אנה שאלה וניסתה להרגיע את מלודי הבוכייה.
"איך אני מעיז? אני אמרתי שאני חוזר לאנגליה בלי שום הצהרה מוקדמת?!" גורדון צעק הפעם על אנה.
"היי אמא.. היי גורדון.." התאומים ומישל נכנסו לתוך הבית.
"למה מלודי בוכה?" טום שאל והלך לצידה של אנה. הוא מגיל קטן כבר ידע לשחק אותה ככה כדי להבין על מה ההורים שלו רבים.
"בגלל שהם רבים בגללי.." אנה אמרה ונתנה לגורדון מבט נוקב. סימון הייתה ידועה ברגישות שלה לכל מה שקשור לילדים שלה, לאנה ובמיוחד לגורדון.
"אני חושבת שכדאי שאנחנו נצא לטייל יחד עם מלודי.. יש לכמה וכמה אנשים פה דברים לסדר.." אנה אמרה ולקחה את התיק לטיולים של מלודי.
- אצל אנה, טום, ביל, מישל ומלודי -
"נכון שיש לנו אבא מפגר?" אנה שאלה את מלודי וליטפה את פניה.
"אנה אמא לא מסכימה לנו לדבר ככה ליד מלודי.." טום אמר ואנה גיחכה.
"אתה נשמע כמו ילד קטן.." אנה אמרה ונישקה את לחיו של טום.
"אנה? שמת לב שמלודי נרדמה עלייך?" ביל שאל, מגחך מעצם העובדה שאנה אפילו לא שמה לב.
"כנראה שאיבדתי תחושה בידיים.." אנה אמרה, הם הלכו כבר חצי שעה ומלודי לא זזה ממנה לשנייה אפילו.
"אני חושב שכדאי שנחזור.." טום אמר כשראה מרחוק כמה פאפרצי.
"ביל קח מהר את מישל.." טום אמר וביל, וזה מיד תפס בידה של מישל ומשך אותה במהירות קדימה, מאיץ את הליכתם.
"בואי.." טום לקח את אנה והסתיר אותה ואת מלודי מפני המצלמות אך חבל שזה היה מאוחר מידי. זאת לא הייתה הצרה היחידה של השניים, מלודי הייתה שילוב מדויק של אנה והתאומים, כך שכל מי שהיה רואה אותם יחד היו חושבים שהם ההורים של מלודי.
"הולי שיט.." אנה סיננה וחיזקה את אחיזתה בגופה הרפוי של מלודי, טום התקשר במהירות לזאקי כדי שיבוא ויטפל בפאפרצי אך אלה שכבר הכירו את רוב שיטותיהם של התאומים הלכו לאחור וכבר תיכננו את הסקופ שיבוא בעקבות התמונה.
- כעבור עשרים דקות -
"אני לא מאמינה!! למה לא יכולתם להזמין את זאקי שתי דקות קודם?" אנה שאלה וניסתה להרגיע את מלודי שבזמן הריצה התעוררה.
"לא חשבנו שדווקא היום הם יציקו לנו.." ביל אמר, הם ישבו בביתו של אנדרס, שהיה הכי קרוב.
"ואו טום יש לך ולאנה ילדה ולא סיפרת לי?" אנדרס שאל כשהוא יצא מהמקלחת.
"י'דביל זאת מלודי.." טום אמר והסתיר את פניו האדומות.
'הלוואי שלי ולאנה הייתה ילדה..' טום חשב והסומק העמיק.
"ואו.. טום אין כניסה לעגבניות.." ביל אמר וצחק, מה שגרר את צחוקם של מישל ואנדרס.
"דביל.." טום סינן וגילגל את עיניו.
"אל תצחקו עליו!! הוא מסמיק ואין לו מיליוני שכבות מייק-אפ שיסתירו את זה.." אנה יצאה להגנתו של אהובה.
"טום יש לך טלפון.." ביל אמר כששמע את הצלצול המעצבן שהיה לטום כשדיויד התקשר.
"הלו..?" טום ענה בחשש, כמו כל פעם.
"אני רוצה אותך, את התאום שלך, ואת אלה שהצטלמתם איתם בסטודיו תוך חמש דקות!" דיויד צעק וניתק.
"אוי.." טום אמר.
"אנדי.. אם אני לא חוזר.. תדע שאהבתי אותך כמו אח!" טום אמר בדרמטיות.
"ביי.." אנה, מישל, וביל אמרו לאנדי ויצאו חד עם טום ומלודי לכיוון הסטודיו, שהיה ממש קרוב לביתו של אנדרס.
- בסטודיו -
"דיויד?" ביל שאל כהם נכנסו לסטודיו.
"טום אתה מוכן להסביר לי את זה שיש לך תינוקת ולא סיפרת לי על זה?!" דיויד צרח וגרם למלודי לבכות.
"אני מזהה את הבכי הזה.. זאת מלודי!" דיויד אמר לאחר כמה שניות והתקרב למלודי.
"זאת לא הבת שלך!! ומי זאת?" דיויד שאל כשראה שאנה היא זו שמחזיקה את מלודי.
"זאת אנה.. אחותי החורגת.." טום אמר ודיויד הבין, טום וביל לא הפסיקו לדבר עליה.
"ומי הגברת הזו?" דיויד שאל והתקרב למישל.
"זאת החברה הכי טובה שלי.." אנה אמרה.
"ומה השם שלה?" דיויד שאל.
"מישל.." מישל אמרה את שמה וחייכה אל דיויד, בעוד שביל מוצא את עצמו מקנא.
"טום הבנו את הפואנטה אתה לא צריך להתקרב אליה עד כדי כך!" ביל אמר והזיז את דיויד אחורה.
"מה קרה? היא חברה שלך?" דיויד הקניט את ביל.
"לא.." ביל אמר, הוא כל כך רצה שהיא תיהיה.
"הבהרנו את הכל?" טום שאל, הוא ידע מה ביל מרגיש כלפי מישל.
"לא.. אני לא ממליץ לכן ללכת לבית הספר מחר או בשבוע הקרוב.. עד שהתאומים יעשו שטות אחרת שתעסיק את המעריצים והפאפרצי.." דיויד אמר והסתכל על התאומים שהסמיקו ממבוכה. הם כל פעם מחדש נתנו לפאפרצי חומר טוב בשביל שנה שלמה.
"אבל יש לנו בגרויות!!" אנה אמרה, היא חיכתה לרגע שהכל יסתיים. שלא יהיה בית ספר ושהיא תוכל להתעסק בפיתוח קול.
"לא נורא.." מישל אמרה. היא הייתה צריכה חופש מהבגרויות.
"חכו שנייה.. יש לי טלפון.." אנה אמרה והוציאה מכיס מכניסה את הטלפון החדיש שלה.
"הלו?" היא שאלה, המספר שחייג אליה היה חסוי.
זהו(((:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
