הלוואי והייתי יכולה לפתוח ב- "זו הגרסה היותר...שלי..." או "הגרסה הפחות..שלי.."
אבל זה אפילו לא גרסה אחרת שלי.
זה פשוט אחרת ממני לגמרי.
נהייתי עצבנית יותר, ותוקפנית יותר, והרבה פחות סבלנית.
ויותר חוצפנית.
והרבה פחות נחמדה.
שלא לדבר על זה שאני כבר לא צוחקת כמו פעם
ולא נהנת כמו פעם. ולא מרוצה..משום דבר לא מרוצה.
וכל זה מיום אחד לפני חודש וחצי
שפשוט נכנסתי למערכת שאני לא מכירה.
מערכת שחיכיתי להיכנס אליה מכיתה י"א בערך
וכשהגעתי אליה חטפתי את שוק חיי.
חטפתי כאפה לפרצוף כמו שמעולם לא חשבתי שאני אקבל.
אני לא יודעת אם זו תמימות או נאיביות..או לא יודעת מה.
כי אני לא חושבת שזה זה.
אני חושבת שבלב שלם האמנתי שהולך להיות לי טוב.
ואני הולכת לתרום..ואני הולכת לעשות משהו שכל בנאדם במדינה צריך להיות גאה שהוא עושה.
אבל לא. לא
אני כל כך מאוכזבת.
שזה הגוף שבו כל אזרח ואזרח צריך לעבור דרכו לפני החיים הבוגרים שלו.
__
ומה שהכי כואב לי, זה שאף אחד לא מבין.
אף פעם עד עכשיו לא הבנתי את הביטוי "אף אחד לא מבין"
אבל ממש אף אחד לא מבין. א-ף - א-ח-ד-!
כולם כל כך עסוקים בלהיות מאוכזבים ממני
שאף אחד לא יכול לראות שום דבר מעבר לזה.
כולם כל כך עסוקים בכעס שלהם עלי- על איך אני לא מבינה את המטרות שעומדות מאחורי זה
איך אני לא מבינה את מטרת העל שעומדת מאחורי המשמעת והיחס והמעבר הזה מהאזרחות
כולם עסוקים באכזבה שלהם- שאיך אני, מכל האנשים שהם מכירים בעולם, איך דווקא אני מדברת ככה
איך מכל האנשים שהם מכירים, דווקא אני.
איך ממני הם הכי לא ציפו להגיב ככה.
שפשוט אף אחד לא מנסה לראות טיפה מעבר ולנסות להבין באמת עם מה קשה לי.
כולם נורא עסוקים עכשיו בלהטיף לי מוסר על כל הדברים שאני כביכול "לא מבינה"
בלהטיף לי מוסר על המשמעות של זה ועל המטרה שעומדת מאחורי זה
וכשאני אומרת שזה לא מה שמפריע לי- הם כנראה לא קולטים, כי הם ממשיכים בהטפות מוסר שלהם
ואף לא אחד מנסה לראות מעבר את מה שבאמת מפריע לי
את מה שבאמת מציק.
וזה הורג אותי.
זה הורג אותי- כי גם אני מאוכזבת מעצמי
כי גם אני לא ציפיתי לזה.
זה הורג אותי כי אני לא מצליחה להבין
לא מצליחה לצאת מזה.
כי שום דבר לא עוזר.
ואף אחד גם לא מנסה לעזור.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
