יש לי הרבה דברים להשלים, מי שחושב שהוא מסוגל לעמוד בכל זה- באמת שיהיה לו בהצלחה =]
-
יצא לי לחשוב על זה,
לפעמים אני כותבת כדי לפרוק דברים
לכתוב לפרוק לעבור הלאה ולשכוח.
ולפעמים אני כותבת בדיוק ההפך
כדי לחיות את זה שוב, כדי לזכור
כדי שתהיה לי מזכרת, שלא ילך לאיבוד...
ומצאתי את עצמי תוהה ופשוט לא מבינה
איך דבר אחד יכול לשרת שני אינטרסים מנוגדים
ועוד בדרך כלל יכול לשרת ובהצלחה.
_
אני קוראת בספר הזה כל מיני קטעים שאנשים כתבו
חלק מרגשים אותי, חלק מצחיקים אותי
חלק נשמעים לי ממש מטופשים. חלק מעצבנים אותי
ופתאום אני מגיעה לעמוד כלשהו, ואני רואה את השם שלי.
לרגע שכחתי שגם אני כתבתי קטע לספר הזה.
זה ספר כל כך מדהים. ברכה, באמת.
רק חבל שהוא נוצר בעקבות נסיבות מעציבות כל כך.
[אני מדברת על הספר "אני ישראלי"
ספר שנכתב מידי שנה בידיי חניכים ובוגרים של תנועת "אחריי!"
לזכרה של בת חן שחק שנרצחה בפיגוע טרור ביום הולדתה ה-15]
ולנושא אחר לגמריי
_
פעם הייתי שמאלנית..מאלה ש"כולם בני אדם"
ו-"זה לא אשמתם" ו-"גם אצלנו יש אנשים טובים יותר וטובים פחות.."
עד המלחמה.
עד שזה נהפך להיות "זה או אנחנו או הם" ו-"כולם משתפים פעולה עם המחבלים"
ו-"אין אצלם אחד שלא מחביא מחבל בבית"
אני לא מצדיקה את עצמי, על אף מחשבה, לא בתור שמאלנית ולא בתור ימנית
ובטח שלא רוצה לפגוע באף אחד,
אבל ההרגשה הזאת ,שאפילו בבית שלך אתה לא בטוח
שאפילו מהבית שלך, אתה צריך לברוח.
אף אחד לא רוצה, ובטוח שאף אחד לא צריך-לחיות ככה.
כש"השתנתי" לאנשים היה קשה להאמין
כי איך יכול להיות שאני שונאת אנשים אחרים רק כי הם...
וזה בסדר, תמיד גם היה לי הסבר לשלוף מהכיס
ואחר כך אנשים גילו קצת יותר הבנה.
והשנאה הזאת המשיכה, ולא רק שהיא המשיכה היא גם גדלה
ועכשיו, כמעט 4 שנים אחרי
פתאום- אני מוצאת את עצמי שונאת סתם.
משננת משפטי שנאה שהם לא שלי בכלל.
משפטי שנאה שאני לא באמת מאמינה בהם שהם נכונים.
אנחנו כל כך מורעלים בשנאה, יש כל כך הרבה שנאה בסביבה שאנחנו חיים בה
אם זה כלפינו, ואם זה כלפי אחרים.
זה בצורה כל כך זוועתית.
בצורה כל כך מגעילה.
עד שאני כבר לא יודעת מה אני חושבת, ומה החברה מכתיבה לי לחשוב.
4 שנים אחרי
ואני מבינה. אבל בעצם אני ממש לא.
והדבר היחיד שאולי אני הכי מתקרבת להבין כמו שצריך
זה שהמצב הזה כל כך מסובך
ולא משאיר הרבה ברירות.
כי אני לא צריכה לברוח מהבית שלי. ממש לא.
אבל אני גם לא צריכה לשנוא.
_
סיום טוב לפוסט, אבל יש לי עוד הרבה עדכונים שאני חייבת להוציא איכשהו =]
_
רק היום כשישבתי עם החברה מהשנת שירות
וזה לא היה בקומונה, וזה לא היה סמינר, וזה לא היה יום גרעין
פתאום קלטתי- זהו, זה נגמר.
אם לא נתאמץ ולא נשתדל, ולא יהיה לא לנו חשוב- פשוט לא נראה אחד את השני יותר.
פאק.
איך? איך אני אסתדר בלעדיהם?
10 חודשים. פאקינג 10 חודשים
עצובים, מצחיקים, משמחים, מתישים, מעצבנים, מלאים, מפוצצים בחוויות
אין מספיק מילים כדי לתאר כמה
10 חודשים..עם אותם אנשים
עם המריבות והצחוקים והלילות הארוכים או הימים הקצרים
האוכל, היציאות, הסרטים, המכות, הצעקות, היציאות
הציטוטים, הבדיחות, הבדיחות הפרטיות,
10 חודשים. ואז, פתאום זה נגמר.
ונכון, אנחנו מדברים על הפרידות כבר חודשיים
וכבר מזמן מרגישים את הסוף
אבל פתאום כשזה נגמר...זה עדיין בא בהפתעה.
בא כל כך לא במקום.
10 חודשים. אנשים באו והלכו
אנשים חזרו ויצאו ונכנסו ועפו ושוב חזרו
וזרקו דברים והלכו בגלל זה וחזרו בגלל משהו אחר
10 חודשים שדיברתי איתם ולא דיברתי איתם
ורבתי ועשיתי ברוגז ואז שולם וחלק פרשו
ולא חזרו יותר וחלק שמרו על קשר וחלק כבר לא קיימים מבחינתי
ובסוף בסוף נשארו לי 2...שאני כל כך אוהבת
ואני פשוט לא מצליחה לדמיין את החיים שלי כשהם לא איתי בכל רגע שרק בא לי.
10 חודשיים.
עשרה חודשים, או בעצם קצת יותר אם מתחשבים בעובדה שהכרתי אותך עוד לפני
שמיד חיבבתי אותך ומיד הסתדרנו ועם הזמן הקשר הלך והעמיק
כמובן שגם כאן היו עליות וירידות והיו תקופות שהיינו קרובים יותר
והיו תקופות שהיינו קרובים פחות. ולפעמים הייתי מדברת רק איתך
ולפעמים הייתי מדבר עם כולם חוץ ממך.
אבל עשרה חודשים זה הזמן שלקח לי להבין כמה אני אוהבת אותך באמת
רק לקראת הסוף, רק עכשיו אני מרגישה שהלב שלי פשוט מתפוצץ מרוב אהבה
אולי זה בגלל שעכשיו לקראת הסוף כל הרגשות מוצפים ומתעצמים
אולי זה בגלל שאני לא יודעת מה.
אבל אני אוהבת אותך הרבה יותר מכל שאר האנשים שאני אוהבת
אוהבת, כלכך. מכל הלב. באמת.
אוהבת ומעריכה, אולי אפילו אני מרשה לעצמי להגיד- מעריצה.
אוהבת!
ואשכרה חשבתי לעצמי....איזה מזל יש לאנשים, שיודעים שיש להם אותך לכל הזמן
הלוואי, וגם אני הייתי יכולה להגיד לעצמי - "יש לך אותו, מתי שרק תרצי".
הלוואי.
וזה כל כך מוזר לי
כל כך לא מובן
למה כל כך קשה לאנשים הדבר הזה שנקרא פרידה
למה כל כך קשה לאנשים להמשיך הלאה
למה אנחנו כל כך תקועים בעבר וכל כך לא יכולים להתנתק מדברים טובים.
כמה פעמים כבר אמרו לי את זה- תגידי תודה שלפחות סיימתם בטוב
שלפחות את רוצה לחזור, ולא סיימת בהרגשה מגעילה.
וזה נכון. זה נכון. זה כל כך נכון.
אני כל כך שמחה שמי שהגיע לסוף, הגיע באווירה טובה ובטעם של עוד.
אני כלכך שמחה שאנחנו מסתדרים אחד עם השני...ושסיימנו ממש בטוב את השנה.
אבל עדיין כל כך עצוב לי, כל כך כואב לי שהם כבר לא השגרה שלי..כבר לא :(
כשאני איתם זה הכי אחלה בעולם, והכי כייף לי, ואני כל כך נהנת
אבל בשניה שיש רגע של שקט, בשניה שאני חוזרת הביתה
זה מכה בי שוב.
זה כואב לי. זה מציק. זה רודף.
הסוף, הסוף הזה.
כשערבבנו חבילת קלפים, וכל אחד בחר שניים לי יצא "מוות" ו-"עכשיו"
זה היה בפעילות סיכום שנה, שבה דיברנו על כל מה עד עכשיו ועל מה מעכשיו
וזה שיצא לי מוות זיעזע אותי. ואז המנחה הסבירה לנו שזה פשוט מתאר משהו שנקטע
ועכשיו, עכשיו אני מבינה טוב יותר.
אני מרגישה כאילו יש בי חלק מסויים שפשוט מת.
חלק שהיה ולא יחזור יותר....
חלק ממני פשוט נקטע.
והלך למקום אחר.
חלק אחד הלך לצפון הרחוק. חלק אחר לדרום הרחוק עוד יותר
וחלק קטן נשאר איתי כאן.
ואסיים בציטוט מדהים מתוך שיר מדהים שמתאר בדיוק רב עד כדי כאב את התחושות כרגע :
"תסתכל עלינו ותראה, קצת שמח קצת עצוב...."
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
