שוב.
כמו בכל יום זיכרון בתולדות הבלוג הזה.
מוזר.
מתחיל הקיץ, עוברים לפיג'מה קצרה ולסמיכה דקה.
ואז, כשמגיע ערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה (או בקצרה: יום הזיכרון), נהיה קר.
היה ליווי ממש מעניין ומיוחד.
ולמרות שהוא נמשך שעתיים וחצי הוא עבר חלק.
נכון, גם צחקנו, אבל לא במידה מציקה.
והשאלות שהבאתי והדברים שהכנתי ממש עניינו אתכם.
נכנסתם לזה והדיון היה מרתק. ולא במובן ציני.
ועשינו את המתודה של הפתקים בפעם השלישית כמו שהבטחתי, וסיכמנו שליש, ופתחנו חדש.
דברים שאמרתם עשו לי טוב.
הטקס העירוני היה כמעט מבייש.
לא היה אפשר להתחבר אליו כמעט בכלל.
אולי רק בקדיש ובאל מלא רחמים.
נאומים שאורך כל אחד מהם עולה על חמש דקות רצופות, הקראת השמות.
שם כבר צחקנו במידה כן מציקה.
האמת שזה עשה לי תחושה רעה יותר על השכבה.
חשבתי שאם נישאר פחות אנשים הר הגעש ישקוט ויהיה אפשר לעבוד ברצינות.
הבנתי שאני חלק מאותם אנשים שכדאי שיעזבו.
וגם נגמר לי הכוח להתמודד עם המצב.
אז הלכנו.
ודיברנו ודיברנו ודיברנו.
פעם לא נהנתי מהשיחות שלנו.
עכשיו הן בין הדברים היותר טובים.
הצפירה העירה אותי בבוקר.
בחצי הראשון שלה ראיתי כחול, ירוק ושחור מהעמידה.
בחצי השני שלה חשבתי על הליווי.
חזרתי לישון.
ושוב הם רבים. אם ובנה. צועקים אחד על השני בזמן שאני מצחצח שיניים.
אכלנו די בשקט, חוץ מהדיברו עם אמא עם טקסי יום הזיכרון והיא אמרה שהיא תבוא לטקס שלנו.
באתי במצב רוח רע, כי זו היתה האווירה בבית כשיצאתי.
וגם הייתי לבד במשך רבע שעה, וניקיתי את כל העלים מהשביל. לבד.
ואז התחלנו לארגן את הטקס.
זה היה נחמד לראות אותנו עובדים ברצינות לשם שינוי.
נהיה לי מצב רוח טוב יותר כשעשינו את ההרצה לפני הטקס.
והיה אחלה. באמת.
טקס כמו שהוא צריך להיות. מהלב.
נכון שהביצוע של השיר היה מזעזע.
אבל ראו שהטקס עשה את שלו.
ראו את העיניים של הקהל, של כל החברים, של החניכים בכיתה ה' שישבו בשורה הראשונה באמצע, פרצופים אדומים בוהים עם החולצה, ואמא.
ואני עדיין לא יודע מה יהיה בערב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סוף סוף משהו אמיתי.