מהראש למקלדת.

כן, היה כיף.

אבל זאת מילה חלשה מדי.

הכל פשוט זרם, הכל עבד כמו שרציתי.

נהנתי מכל רגע.

מהנסיעה, מהים, מהפנקייקים.

וכמובן מהשיחה.

זה לא היה סתמי, זה לא היה עם מסכות ומשחקים, זה לא היה עם מתח באוויר.

זה היה פשוט טבעי, מרגיע, מהנה, משעשע, עמוק, מיוחד, מדהים ויפה.

ואחרי ההליכה בים, כשאכלנו, אמרת שזה תמיד מעצבן הדיסטנס שהשולחן יוצר כשיושבים אחד מול השני.

וביקשת מאלה שעשנו מאחורינו שיפסיקו.

ודיברת על הכל.

ושאלת מה שרציתי, ועניתי מה שחשבתי באותו רגע.

ויצאתי מהשיחה בתחושה אחרת.

לא אותה התחושה שתמיד מלווה אותי, שלא הספקתי לומר מה שרציתי, שיש עוד המון לדבר אבל בטח ייקח המון זמן עד שנדבר שוב.

תחושה של טוב על הלב כמו שהרבה זמן לא הרגשתי.

אני רוצה לומר לך תודה, לחבק אותך, ולפני שאני מנסח את עצמי, כשאני מסתכל דרך השמשה של האוטו קדימה, אני שומע "תודה".

"תודה?" אני שואל. ("לי? לך!" אני חושב)

ואז אני מקבל חיבוק.

"רק עוד שאלה עמוקה אחת" שאלת.

ואני רציתי לשמוע עוד הרבה שאלות, כי אני אוהב לשמוע את השאלות שלך ואוהב לענות עליהן.

ואוהב לשמוע מה שיש לך להגיד.

אפילו לא רציתי שזו תהיה השאלה האחרונה.

כשאמרת שחברים שלך אמרו דבר כזה - זה הדבר היחיד שעצבן אותי לאורך כל היום הזה.

וכשלא הקשבת להם הכעצבים הוחלפו בחיוך.

הרגשתי שאני אני.

חשוף עד הפרט האחרון.

ואין שום דבר שאני מסתיר.

אבל לא הרגשתי ערום.

לא הרגשתי רע.

הרגשתי נעים.

אני מאחל לכם שתזכו לרגעים כאלה בחייכם.