באיחור של יומיים אמנם, אסף אבידן והמוג'וז ביום שבת היו פשוט חוויה.
אסף כאילו נולד להופיע על במה, הלהקה נתנה שואו, והמוזיקה שלהם כרגיל פשוט מדהימה. הם יודעים איך לרגש, איך לצמרר, איך להקפיץ, עם המילים או עם המנגינה.

אחרי ההופעה גם נכנסנו לחדר האמנים, שהכניסו מעריצים לפי תור והיו חביבים ומקסימים כמו שלא הייתם מצפים מלהקה שמצליחה ברמה בינלאומית להתייחס למעריצים שלה. קיבלתי חתימות על אחד הדיסקים, הצטלמתי עם אסף ועם ג'וני, ואפילו קיבלתי מקל תופים [כן, מקל אחד.] מג'וני, ומפרט מאסף!

הם מדהימים כל כך, פשוט לא יכולתי למצוא דרך מושלמת יותר לסיים את החופש הזה.

לפעמים הדבר היחיד שאני צריכה זה הופעה של שייגעצ עם שאבי, ולשכוח שיש עולם.





"אמרת לי שאני הכי הכי, ושאין לי מתחרים, וששנינו אוהבים
אמרת לי שהכל ממש נפלא, ושזו תקופה יפה, הכי תקופה שבחיים
אז איך זה שאתמול לא התייחסת אליי, ולא היה אכפת לך מה קורה איתי בכלל?
ואיך זה לפעמים את מבינה, ולפעמים את בת זונה, בחורה קצת לא ברורה..."

הלילה הוא החלק הכי מדהים והכי עצוב של היום שלי.
לשבת בלי המסכות, פתאום יש זמן ומקום, ושום דבר ואף אחד לא מונעים ממני לחשוב.
ולפעמים, זה הזמן הטוב ביותר לומר את דעתך. שיחת נפש, מלב ללב, הלילה הוא הזמן.
אני אוהבת את ההרגשה הזאת, השלווה, המסתורית, אולי מפחידה קצת, שמעביר הלילה. שמעבירות המחשבות. שמעביר שלום חנוך בשיר הזה שבראש הפוסט.

מכירים את האמונה הזאת, שכשיש שעה כפולה, מישהו חושב עלייך?
אז בימים האחרונים, מישהו חושב עליי כל יום, אבל רק באחד ודקה.
כאילו מישהו מוצא את הזמן אליי רק בלילה, או מרשה לעצמו לחשוב עליי רק בלילה. או בכלל חולם עליי.
ואולי אני סתם הוזה, מאמינה כמו טיפשה, שמישהו חושב עליי.