נתחיל בזה שאני לא בעד הרעיון הזה של יום כיפור.
תמיד חשבתי שזה מאוד מזויף לבקש סליחה
בשביל "אלוהים", לומר ש"אם פגעתי במישהו אני מצטער", כי זה נאמר בלי רגש
אמיתי. בשבילי לבקש סליחה אומר לדעת מה עשיתי ובמי פגעתי, להבין שלא הייתי
בסדר, ובאמת באמת להצטער, וסליחה ביום כיפור תמיד נראתה לי כמו משהו מאולץ
מדי.
בכל זאת, יצא לי לחשוב על עניין הסליחות
הזה בימים האחרונים. במי פגעתי, למי אני באמת חייבת סליחה. גם אם לא ביום
כיפור, גם אם בכל יום אחר, למי אני חייבת התנצלות. פתאום הבנתי כמה אנשים
נכללים שם.
כשאני חושבת על כמה שפגעתי באנשים השנה, אני מקבלת צמרמורת. מתי הפכתי לכזה בן אדם נוראי?
אני כל כך רוצה ליישר הדורים, לשמוע שהכל בסדר, להראות שאני באמת מצטערת, אבל אני מפחדת. מפחדת לבקש סליחה, מכל כך הרבה סיבות.
אולי זה יעורר ריבים ישנים, אולי זה יזכיר להם איזה אדם רע אני, אולי לא ייקחו אותי ברצינות ויתבדחו בציניות על חשבוני, אולי הם ינצלו את העמדה ורק יגרמו לי להרגיש רע יותר עם המעשים שלי, והכי גרוע - אולי הם יחשבו שזה עוד זיוף של יום כיפור, שאני לא באמת מתכוונת לזה.
אז אני נותנת להרגשה הלא נעימה להסתובב לי בבטן, מנסה לא להסתכל להם יותר מדי בעיניים, ומקווה שלפחות השתניתי מאז.
צום קל למי שצם, וגמר חתימה טובה למי שמאמין
פצפונת.
כל כך משחרר להיות רצינית לפעמים, בלי בדיחות ובלי מסיכות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אנשהו