 כינוי:
אנשהו מין: נקבה פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2010
ממשיכים בגאווה.
קצת פחות משנה עברה מאז שירדתי מהמטוס בחזרה לארץ, וכבר בתורים של שדה
התעופה ראיתי שמשהו לא בסדר. בשער של עיתון שהיה מונח איפשהו, היה דגל
גאווה, ולידו צילום של כמה אנשים. האנשים האלה, נראו עצובים, גם כשברקע
שלהם היו כל צבעי הקשת.
הייתי אז בארון, אם לקרוא לזה ככה. כל כך בארון, שהכחשתי גם בפני עצמי שאני
לא נמשכת רק לבנים. תמיד הייתה לי חיבה לצבעי הקשת, ומאז ומעולם תמכתי,
ולמרות שניסיתי להראות באותה תקופה כמה שפחות קשר לקהילה, ידעתי שכששמים
אנשים עצובים ודגל גאווה בשער העיתון, שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.
המטוס שירדתי ממנו בארץ, את הטיסה שלו הוא התחיל בכלל באמסטרדם שבהולנד.
יום או יומיים לפני שעליתי למטוס הזה, בתאריך ה-01.08.09, חגגו שם את מצעד
הגאווה. הכל היה שם כל כך יפה - צבעים בכל מקום, בלונים, דגלים, בחורות
בביקיני ובחורים בספידו ורדרד, סירות שטות בתעלה שהייתה הכביש הראשי ועליהן
אנשים מזמרים ומאושרים, דראג קווינס ודיוות בכל מקום, והמוני סטרייטים
מאושרים וצבעוניים שהצטרפו לחגיגה. לא יכולתי להרגיש טוב יותר, הכל היה
פשוט מדהים.
כמה ימים אחרי שחזרתי, והסקרנות לגבי העיתון המוזר עדיין מנקרת לי בראש,
הדלקתי את המחשב ודיברתי במסנג'ר עם החברים שלא ראיתי מאז שטסתי. חברה
שהייתה לי אז, לסבית, שהכרתי רק משיחות מסנג'ר, התחילה איתי שיחה בבהלה.
"שמעת?" עניתי שלא. היא סיפרה לי שהיה פיגוע. אנחנו חיים בישראל, יש הרבה
פיגועים. לא פיגוע כזה. אז איזה פיגוע?
היה פיגוע במועדון נוער הומו-לסבי בתל אביב, הבר נוער קוראים לו. נכנס בחור
עם פנים מוסתרות, אקדח, ירה לכל הכיוונים. שני הרוגים, ניר כץ וליז
טרובישי, הוא מדריך שם והיא תומכת. המון פצועים, את חלקם החברה ההיא שלי
הכירה. היא הייתה אמורה להיות שם באותו יום, אבל בסוף הייתה צריכה לעשות
משהו בקן בנוער העובד והלומד, ניצלה. את הרוצח לא תפסו.
הייתי בשוק. הומופוביה זה משהו אחד, אבל זה? עד אז לא חשבתי שדברים כאלה
קורים באמת.
החלום המתוק של עולם סובלני, שהייתי כל כך בתוכו כמה ימים לפני, התנפץ לי
בפרצוף.
הסיפור הזה גרם לי להתבייש בארץ שלנו. באמסטרדם יורים זיקוקים ובתל אביב
יורים בילדים.
וגם אחרי שנה, כשהסיפור הזה כבר ירד מהכותרות, יש אנשים שמתמודדים איתו, עם
ההשלכות שלו, באופן יום יומי.
גם אחרי שקרה כזה דבר, שאנשים נפגעו ואנשים נהרגו, השנאה לא נגמרה.
עדיין כל קללה שניה בין ילדים היא "הומו". עדיין אני מקבלת מבטים מוזרים
כשאני מסבירה שאני נמשכת גם לבנים וגם לבנות. עדיין יש סיכון שאם תתגאה במי
שאת ובנטיות המיניות שלך, תתקל באלימות.
ופה אנחנו צריכים לפעול.
כי להתקפל מפחד לא הולך להיות מה שיעזור לנו. כי אם נעמוד ביחד, כקהילה,
כתומכים, כאנשים שאכפת להם מאנשים, אנחנו נעבור את זה ביחד. ניזכר בעצב
ונמשיך בגאווה, נמשיך לשאוף, ובסוף אולי ניצור חברה שבה יש מינימום של שנאת
חינם, לא משנה אם זה על נטיות מיניות, לאום, מוצא, מראה, מין או דת.
אחד מעשרות שלטי חוצות באמסטרדם שפירסם את מצעד הגאווה. אהבתי אותם אז
החלטתי לצלם.
אני שמחה שכתבתי את הפוסט הזה, כי למרות הזמן והזכרונות הרעים חלקם שלקחו
לכתוב אותו,
הוא באמת אמר כל מה שהיה לי להגיד.
אני אשמח אם תמליצו אם אהבתם או תגיבו אם יש לכם מה לומר,
טיפשה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
