הבחורה שהתאהבתי בה היא באמת בחורה אחרת. או שאולי פשוט היחס שלה אליי אחר.
הבחורה שהתאהבתי בה, היא זו שהבהבה לרגעים בתחילת הקשר הזה, וככל שעבר הזמן הגיעה בצורה ברורה יותר.
הבחורה שהתאהבתי בה, הייתה מצחיקה, ושנונה, וחייכנית, שלא נדבר על יפהיפיה, ידעה להיות רצינית אבל גם להבין פחות או יותר ראש אחר, היא ידעה איך להגיע גם לצד הילדותי שלי, והיא אהבה אותי המון, וגם אני אותה.

הבחורה שהתאהבתי בה הלכה. אני לא יודעת לאן, אני גם לא בטוחה מתי. קצת לפני סוף הקשר הזה, אני מניחה.
היא הלכה, אבל לא בפרידה כואבת או לא נעימה. היא דעכה לה לאט לאט, עד שלבסוף היא לא הייתה.

והבחורה שבאה אחריה, אולי קצת במקומה? היו בה כמה ניצוצות שחלפו, אבל זה לא היה זה.
הבחורה שבאה אחריה, אותה אני בקושי מכירה. אז החלטנו היום שנכיר.
הבחורה ההיא, יותר מדי דעתנית בשבילי, יותר מדי עוקצנית, סגורה לרעיונות חדשים, מבוגרת ורצינית מדי, וקצת פחות יפה, לדעתי. אני חושבת שגם היא לא משתגעת עליי, וזה בסדר. היא סתם מכרה, לא איזה בחורה שהתאהבתי בה.


לכל אחד יש את הזמן שלו ללכת, וגם לאהובה שלי היה. ואם תראו אותה במקרה, משוטטת בין רגש לזיכרון, יפהיפיה כמו שרק היא יודעת להיות, תגידו לה שהתגעגעתי.
תגידו לה שאני מבינה שזהו, ושאי אפשר להחזיר מה שהיה, אבל שאני שמחה שהיה מה שהיה.
תגידו שאני מצטערת שלא ניצלתי את הזמן שלי איתה במאה אחוז, שלפעמים פגעתי.
שכל זה היה מדהים כל כך, שאני לא מתחרטת על שום דבר, שלא הייתי מחליפה את זה בשום דבר שבעולם. כמה שהתבגרתי בזכותה, והשתניתי, הפכתי למי שאני.
והכי חשוב, תגידו לה שאני אוהבת אותה.



הגיע הזמן להמשיך הלאה, ועכשיו אני באמת יכולה.
וכשמסודר מבפנים, ופותחים דף חדש, אפשר להתחיל אחד גם מבחוץ.