 כינוי:
אנשהו מין: נקבה פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2010
ילדותיות
כשהייתה רוצה לומר משהו היא הייתה מרימה את ראשה, כמעט מטה אותו לאחור,
נעמדת על קצות אצבעותיה ומותחת את מלוא קומתה הקטנטנה. היא הייתה מרימה את
עינייה הגדולות, עד שהביטו בעיניו של זה שאליו דיברה, שואפת אוויר מלוא
ריאותיה, ופותחת את פיה. בפעמים המעטות בהן היא לא שכחה מה שהיה לה להגיד
או הושתקה כי מישהו אחר התחיל לדבר, היא הייתה אומרת איזה משפט שרק היא
הבינה, ואחריו זוכה לטפיחה קלה על השכם או ליטוף בשיער, צחוק של חיבה,
אולי איזה חיוך מזוייף שמישהו העלה כדי לתת לה הרגשה טובה.
וגם כשהיא חייכה חיוך מלא שיניים, צחקה בלי סיבה, שמה אצבע בפה, בכתה בגלל
שטויות או ביקשה תשומת לב, הם נתנו לה מה שהיא רצתה, ואפילו צחקו, חיבקו
אותה ואמרו כמה מתוקה היא הייתה. לרוב היא לא הרגישה שהחיוכים היו מזויפים,
שהם לא הקשיבו למה שאמרה, וגם כשהרגישה שמשהו אולי קצת לא בסדר, זה לא
שינה לה הרבה.
והיא הייתה כל כך קטנה ומתוקה, כי הרי כאלה הן ילדות, קטנות ומתוקות. אבל
ילדה, מעצם היותה ילדה, צריכה לגדול. וגם היא, מעצם היותה ילדה, גדלה. לא
הרבה, בכל פעם קצת. היא לא הרגישה שהיא גדלה, וגם כשהרגישה משהו קצת מוזר,
זה לא שינה לה כל כך.
עד שיום אחד, כשהרימה את ראשה, כמעט מטה אותו לאחור, נעמדה על קצות
אצבעותיה, ומתחה את מלוא קומתה שכבר לא הייתה כזו קטנטנה, כשהרימה את
עינייה הגדולות ושאפה אוויר, היא כבר לא שכחה מה שהיה לה לומר. אף אחד לא
השתיק אותה, כי כולם ראו אותה, והיו כמה שגיחכו למראה נערה צעירה שהתנהגותה
ילדותית כל כך. וכשפתחה את פיה, כולם הבינו מה אמרה וענו, בלי טפיחה או
ליטוף, צחוק קטן אפילו לא חיוך מזוייף.
כשחייכה חיוך מלא שיניים אמרו לה שזה נראה טיפשי, וכשצחקה בלי סיבה נתנו בה
מבטים מוזרים. כששמה אצבע בפה זכתה ללעג מאחרים, כשבכתה בגלל שטויות הם
אמרו לה להתבגר ואחרי כל אלה לבקש קצת תשומת לב לא הייתה נראית בעינייה
כאפשרות. הרגילות הזו, בה התייחסו לכל דבר שאמרה, כאילו ידעו מראש מה תגיד.
היא השפילה את ראשה, ירדה מקצות אצבעותיה, ועצמה את עינייה חזק ככל שיכלה,
מנסה להתנער מהתחושה הזו שהעיקה עליה כל כך, אבל כלום לא עזר. וכשישבה
בחדרה, מביטה בבובות, בדובים ובקוביות שמילאו את החדר, היא החליטה, היא
תישאר ילדה. היא התיישבה על הרצפה, וחזרה למשחק, כאילו מעולם לא הפסיק אותו
דבר.
מאז ועד היום, היא לא הפסיקה לשחק. וכשהביטו באופן מוזר, כשלעגו ואמרו כמה
טיפשית היא, היא לרוב לא הרגישה שהם מסתכלים או מדברים, וגם כשהרגישה שמשהו
אולי קצת לא בסדר, זה לא שינה לה בכלל.
כי אם לא הייתי ילדותית, לא הייתי אותה אני, ואם אני לא אני, מה שווה כל זה בכלל? טיפשונת,
ילדה לנצח.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
