20. קצת מפחיד כי האחד התחלף בשתיים, קצת מלחיץ כי אתה לא בדיוק יודע למה מצפים ממך עכשיו. ומשמח כי התמלאתי בכל כך הרבה אנשים שקרובים לי ללב. נראה לי שרק אתמול הבנתי את זה, כמה אני מוקפת באנשים שעושים לי טוב. זה כל כך קל לשכוח את זה לפעמים. רק אתמול בפעם הראשונה הבנתי, שאני לא לבד. ושאתם כאן.
אפילו אתה עדיין כאן, ההוא הזמני, התרופה שלי ללילה, שהכרתי בדיוק לפני שנה והיה אמור להיעלם מזמן. אתה כאן, איתי, לידי, כשצריך וכשלא. נכון, שאין לי מושג לאן זה הולך, אבל האמת היא, שכבר אכפת לי פחות. אולי אתה צודק, אולי באמת שני פלוסים לא יכולים להסתדר, ורק פלוס מסתדר עם מינוס. אולי שנינו באמת אוהבים את החופש שלנו מדי. אולי, אולי אנחנו דעתניים מדי, אולי באמת אנחנו מסתדרים רק כי אנחנו לא מתקרבים מדי, אולי באמת אנחנו טובים יותר ככה, מרחוק. אולי.
אבל כן או לא, נצליח או ניכשל זה כבר לא באמת כזה משנה, כי הצלחנו בדברים אחרים. ולפעמים זה מספיק, לפעמים הכמעט הוא בסדר.
מתישהו מבינים שאין טעם להילחם, עבור מישהו שהפסיק להילחם בשבילך. כן, מתישהו קולטים את זה ומרפים, הפעם כבר בלי שאלה של מה היה קורה אם.
ספק אם בכלל תשים לב שהרמתי ידיים.
מן תובנות כאלה של גיל 20. משהו שבא רק כשעוצרים לרגע ומעיפים מבט מלמעלה על החיים, על איך שהם נראים ואיך היינו רוצים שהם ייראו. על הנסיבות, על האנשים שקרובים ואלה שהתרחקו. על אהבה שלא קיימת. שאיפות וחלומות, השחרור הקרב מהצבא ודרכים חדשות ללכת בהן.
הגיע הזמן להתחיל לבחור. בחירות. הן הכל בחיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
