הזמן החולף מפחיד אותי.

רוצה להישאר ילד.

הדרך בה הזמן מותיר את אותותיו בגופי מעוררת בי פלצות.

השערות המלבינות פה ושם,

הכאבים ברגליים פה ושם,

התחושה שהפנים שלי כבר לא חלקות ויפות כמו פעם,

הזקן שמתעקש לצמוח שוב ושוב למרות שאני מגלח אותו.

העניין הוא שיש בי את אותו מבוגר. מבוגר שחי בי כבר מקטנות.

מבוגר שראה את המוות בעיניים, והבין שאין לו הרבה מה לחפש בעולם הזה.

שאין לי סיכוי להתמודד באמת עם האתגרים שיש כאן.

מבוגר שראה את סופם של אנשים שעברו יותר מדי בחיים -

ושם לו למטרה לא לעבור יותר מדי בעצמו.

מבוגר שויתר על הילדות שלו, כי כולם אמרו לו שהוא חכם,

וכולם ציפו ממנו להיות הבשורה הגדולה של הדור שלאחר המשרפות.

ויודעים מה?

המבוגר החכם הזה, שהיה ילד בעצמו, היה מספיק חכם לדעת שהבשורה גדולה ממנו.

שאין לו סיכוי לממש אותה.

הוא הבין שאין הבדל ממשי בינו לבין ילדים אחרים מסביבו,

ולכן הוא לא ממש הבין מדוע דווקא הוא צריך להיות הבשורה הגדולה.

הוא רצה להיות ילד כמותם.

תמים. מלא אנרגיות. נכנס לתוך הרפתקאות.

אבל לא. אסור היה לו לסכן את הבשורה הגדולה.

הילד הזה לא היה לא פה ולא שם.

הוא לא הרשה לעצמו  להישאר ילד,

כי ילדים עושים שטויות. ואוי ואבוי לו אם יעשה שטויות.

והוא לא יכל ללכת עד הסוף גם לצד השני,

כי מה לעשות: כדי לממש את הבשורה היה עליו להיות מבוגר,

וכדי להיות מבוגר באמת, לא בכאילו, חייבים להיות קודם כל ילדים.

חייבים קודם כל לעשות שטויות.

הרי אין גאולה בלי ילדים משחקים ברחובות ירושלים.

אז היום אני ילד.

מתוך בחירה.

ואני בירושלים.

ואני משחק.

ועושה שטויות.

אז תגידו מה שתגידו.

תגידו לי שאני לא בגיל של להיות ילד.

תגידו לי שלאנשים בגילי כבר יש ילדים גדולים.

תגידו לי שאני צריך "להתיישב". למצוא את עצמי.

אז זהו, שאני כל הזמן מנסה להתיישב.

אבל מה לעשות שאני עוד לא מגיע לכסא?