לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על החיים כפי שהם,תאמינו או לא.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

ימיה האחרונים


הלוך. ושוב. ושוב הלוך. ושוב. והלוך. ושוב. עד שזה נגמר בבת אחת.
כך נראו חיי למשך קרוב לחודשיים.
ביום יום עבדתי כרגיל. ובעבודה הלחץ היה... לחץ. כרגיל.
סימסטר ב עם כל העומס של סוף שנה שמתקרב.
אני כבר לא פחדתי מכלום. גם לא על עצמי.
לא הייתי בהכרה בכלל.
ידעתי שיתכן מאוד ואלה ימיה האחרונים. לא חשבתי על כלום, רק על שיפור סיכויי ההישרדות שלה.
אהבתי אותה. אחרת לא הייתי עושה את כל זה.
בערב הייתי נוהג - ישר מהעבודה לבית החולים.
שעה נסיעה.
הכביש הפך להיות הבית שלי.
היכרתי אותו היכרות אינטימית.
מתי יש נוף.
מתי עיקול לימין ומתי לשמאל.
מתי עליות ומתי ירידות ומתי יערות.
ומתי עמוס ומתי תחנת דלק ומתי הכי כדאי להחליף נתיב כדי לפנות ימינה בלי לאבד מהירות.
את המחלקה לא רציתי להכיר.
אך היא חדרה לכל פינה אפשרית בתודעתי.
הקירות הלבנים. 
השקט מקפיא הדם.
הפלזמות ובהן הדופק של כל חולה גלוי לעין כל.
והצפצופים. דופק החיים האלקטרוני של המחלקה.
שפרינצה - כשמה הביזארי של התורמת - הייתה מערה תרופה מאריכת חיים ישירות לדם.
הייתה מצפצפת כשהיה צריך לחדש את המלאי.
או שנקטעה אספקת החשמל.
או שנגמרה לה הבטריה.
שפרינצה הייתה עמוד החיים של שירלי.
כששירלי הייתה רוצה לטייל, היה צורך לנתק את שפרינצה מהחשמל,
ואז אפשר היה לטייל - עם שפרינצה כאזיק אלקטרוני - עד שהבטריה הייתה נגמרת.
אבל בדרך כלל לא היה לנו כוח להסתובב עם שפרינצה כ"כ הרבה זמן.
ולאן כבר יכולנו לטייל? לקפיטריה לשתות קפה? לארומה? לסופר פארם?
מהר מאוד מיצינו את כל אפשרויות הבילוי של הקניון שליד ביה"ח.
לפעמים היינו מטיילים - היא על כסא גלגלים ואני מנווט את הכסא ואת שפרינצה - 
בשביל שמקיף את ביה"ח מדרום. רוח הערב הייתה נעימה והיה מעט נוף. וריח פרדסים.
אבל בדרך חלמנו על לברוח אל מעבר לגדרות. זה אמנם היה בי"ח, אבל הרגיש כמו כלא.
לצרכי מקלחת היו מנתקים את שירלי משפרינצה.
ואז אפשר היה לברוח... ופעם באמת ברחנו. באוטו.
חיפשנו בת"א מקום לשבת, אבל לא היכרנו מספיק מקומות כשרים, והמקום הקבוע שלנו היה עמוס
מכדי שנשב בפנים ונסתכן בזיהומים. מה גם שחניה היה קשה למצוא שם.
אז נסענו לחוף הים, אבל שירלי הייתה חלשה ומפוחדת מכדי להסתובב מחוץ לאוטו.
גם אני כבר הייתי לחוץ בטרוף, ועליתי בחוסר זהירות על מדרכה תוך שאני מחכך את הגחון בשפת המדרכה.
לא קרה כלום, רק הלחץ התגבר. ושירלי נכנסה להיסטריה מה שהלחיץ אותי עוד יותר.
היא האשימה אותי שאני מסכן את חייה. ובצדק. למרות שכשיצאנו לא הייתה מאושרת ממנה.
התחלנו לנסוע בחזרה, ונתקענו בפקק. 11 בלילה ופקק בגהה? הרגשתי שמן השמיים מתעללים בנו. או בי.
הייתי בטוח שבמחלקה כבר מחפשים אותנו. שאולי כבר הזעיקו משטרה. אולי הפקק הזה הוא בכלל מחסום...
כשהגענו הלכנו למסדרון חשוך וישבנו. ודיברנו. ורק אחרי שעה התקשרו לברר לאן נעלמנו. אבל היינו בבי"ח,
אז כביכול היינו בסדר. אבל למחרת שירלי סיפרה להם הכל. להפתעתי הם הפכו את היציאה מביה"ח למשהו מותר.
אולי הם הבינו שהיא תאבד את שפיותה בכלא הזה. אז נסענו לראות סרט ביס-פלאנט. היא בחרה את "הנבואה".
אוי ואבוי. סרט אסונות אפוקליפטי. ובגלל שהיא הייתה מרותקת לכסא גלגלים נאלצנו לשבת בשורה הראשונה.
אז ראינו איך כולם מתים באקסטרא-אקסטרא-לארג'. סרט מושלם לדייט עם בחורה שימיה ספורים.
בחדר שלה הייתה לי מיטה מתקפלת. והיה מקרר עם אוכל ושתיה.
בשבתות ההורים שלה היו מביאים פלטה. ואוכל.
הייתי הולך איתה לבית כנסת. שומעים את החסיד שמתלהב לספר סיפורים מפחידים למתפללים שמאכלסים את המקום המפחיד ביותר בעולם.
והכי מצחיק שהוא ציפה מהמשפחות לספר אותם לחולים. 
בשבתות הרגשתי הכי חזק את הבדידות. לא היו טלפונים שיסיחו את דעתי ממנה.
לא יכלתי לנסוע ולחזור הביתה. היה לי רק את ה'. והוא - מה הוא רצה מאיתנו?
מעולם לא ידעתי להתפלל כמו שצריך. תמיד הרגשתי כה קרוב אליו, שמיותר בעצם לספר לו מה עובר עלי.
הרי ממילא הוא יודע הכל. הפעם הזאת הרגשתי במצב לא נעים. שלמרות שאני כה קרוב אליו, אינני מבין דבר.
כמה שניסיתי לחזק את שירלי, לא הבנתי מה קורה. מדוע בחורה צעירה כמוה צריכה להתמודד עם סכנת חיים שכזאת?
מדוע בחורה שטרם הספיקה להתפתח מספיק כדי להעניק לאחרים כבר צריכה לסיים את חייה?
מדוע בחורה כה צעירה צריכה לקוות שמישהו ימות כדי לקוות לשרוד?
והרגשתי שכשאני עושה לה קידוש, שכשאני שר איתה שלום עליכם, שכשאני הולך איתה לבית כנסת - 
אני מבטיח לה הבטחה שקרית. אני מבטיח לה השגחה פרטית, שמשמעותה יכולה להיות גם סוף רע.
עם זאת, הסוף של שירלי היה טוב. היא קיבלה לב חדש.
אני זוכר שביום שני בערב רבנו. ואולי זה היה ראשון? ואז לא דיברנו כמה ימים. ואז בא יום רביעי.
סיימתי לעבוד בערך בשבע. הייתי מדוכא וחיפשתי מישהי לדבר איתה. אבל אף אחת לא ענתה לי.
הלכתי ברגל הביתה, ושתי דקות מהדירה שלי נכנסה השיחה.
בשמונה בערב כבר ידעו. ואני ידעתי כעבור עשרים דקות. ידעתי שהדדליין שלי הוא בערך עשר. מה שהשאיר לי חצי שעה להתארגן.
תוך עשרים דקות הייתי מוכן, וגם נסעתי לאסוף את הסטודנטיות שהכינו עליה סרט בחודשי האשפוז שלה.
הנסיעה הייתה מטורפת. בתחילת הדרך חזרה אלי אחת מן הידידות שלא ענו לטלפון רק שעה קודם לכן.
הסברתי לה מה המצב. וזה היה מוזר. המשכתי לנהוג מהר, והגענו בזמן. אני ממש לא זוכר מה הייתה השעה.
שירלי הייתה במיטה שלה. אבל האווירה הייתה מוזרה. הרגשתי כמו בהצגה. כאילו אנחנו משחקים.
בעצם לא הייתה ברירה. לא ידענו אם נראה זה את זו למחרת. היינו חייבים לשחק את המשחק. כאילו לא רבנו מעולם.
הפחדים ממה שעומד לקרות היו הרבה מעבר ליכולת שלנו לשאת. והמסגרת של ההצגה - שנקבעה ע"י הצוות 
הרפואי - עזרה לנו לעבור את זה בשלום. המסגרת הזאת הייתה בעצם לו"ז קבוע מראש שכלל בדיקות רפואיות וטקסי פרידה. פרידה מחדר האישפוז והמחלקה. פרידה מצוות המחלקה. מסע מהמחלקה לחדרי הניתוח. 
ובחדר הניתוח - פרידה סופית ומוחלטת. שירים. לאורך כל הדרך שני צוותי צילום ליוו אותנו וחיזקו את התחושה שזה סרט וכולנו רק משחקים.
כששירלי נכנסה פנימה ואנו הוצאנו החוצה, התחלתי לסמס לכל העולם. קיבלתי הרבה תגובות מחזקות.
מצאתי גם זמן לשמוח שהניתוח הזדמן בליל יום חמישי. כי יום חמישי אין הרבה עבודה, ואני אוכל להישאר בלי הרבה כאבי ראש בביה"ח עד שהיא תתעורר. לא יכלתי לשאת את המחשבה שקיימת גם אפשרות אחרת.
כשמיציתי את חלק האסמסים והמתח של סתם לשבת במסדרון באמצע הלילה ולחכות, הלכתי לקחת את הלפטופ שלה.
"המושתלת" היה הבלוג שלה, ודרך הלפטופ שלה היה קל להיכנס אליו ולעדכן אותו. היא פתחה אותו בעידודי, ושיתפה את העולם במה שעובר עליה בביה"ח. אז בזמן שהיא עוברת את הניתוח, כתבתי בו פוסט שמעדכן מה קורה.
מהר מאוד אנשים החלו להגיב. למרות שהשעה כבר הייתה אחרי אחת, מסתבר שהיו כמה אנשים שנשארו ערים גם בשעות האלה.
במהלך הלילה והיום שלמחרת כתבתי בתגובות לבלוג עדכונים. ביום שישי היא כבר התעוררה.
המעבר לחיים בריאים היה איטי והדרגתי. היה בו משהו מוזר. פתאום החרב החדה כבר לא מונחת על הצוואר.
סכנת החיים הפוטנציאלית אמנם לא חלפה במיידית. אבל לאט לאט הכל היה ברור. 
לאט לאט התברר שכמו בסרט הוליוודי, הסוף היה טוב. 
ואולי מרוב פחד להרוס הכל, המשכנו לקיים זוגיות כמו בסרט הוליוודי. לא נשארה בנו טיפת אמת.
הכל היה צריך להיות מושלם. אחרת... פחדנו להתעורר ולגלות שזה סרט. שמלאך המוות בסה"כ משחק איתנו מחבואים.
הפחדים איכלו את האהבה. היא נגזרה שוב ושוב לחתיכות יותר ויותר קטנות.
וחתיכות האהבה שנשארו רק דקרו אותנו. וכך,כמה חודשים לאחר ההשתלה, נגמר הסרט שלנו.
אני מעולם לא הרשיתי לעצמי לכעוס. ספגתי וספגתי. לפעמים התפרץ לו הכעס על כל מיני אנשים.
ואני הרגשתי רק אשם. אשם שעזבתי אותה. אשם באיך שעזבתי אותה. אשם בחולשת האמונה שבי.
אשם שלא עמד לי כוחי. אשם שלקחתי על עצמי לאהוב מישהי שלא היה בכוחי לאהוב אותה בטוב וברע.
ואשם שאני משתף אחרים בתחושות הקשות שלי ובכך מושך אותם איתי למטה, אל השאול בו אני מונח.
וכמה שאת הפרידה אני יזמתי, התקשיתי להשלים איתה. כל פעם שהיא יצרה קשר עניתי לה.
לפעמים גם נפגשנו. הפגישות רק העמיקו את הקרע בינינו. היינו שני אנשים רדופי תחושות אשמה ופחד.
שני אנשים בודדים בחלל של אימה. ולא היה בנו כוח לנחם זה את זו. הפגישות בינינו דמו לפגישה שנפגשים
אסירים בחצר הכלא. אבל אסירים שכבר איבדו את התקווה לחופש.
אני זוכר שכשהייתי עוזב את ביה"ח בבקרים - בדרכי לעוד יום עבודה - הייתי משתהה עוד ועוד.
לעבור איתה עוד פרוצדורה רפואית. עוד ביקור רופאים. לראות אותה מקבלת עוד חיוך מאחות.
וכך תמיד הייתי מאחר לעבודה. אם הייתי בא אליה יום יום לא הייתי עומד בזה. באתי רק 3-4 פעמים בשבוע.
הדרך חזור תמיד נראתה לי שונה. אור הבוקר נסך עליה אופטימיות. ואני תמיד קינאתי באופטימיות הזאת.
כמה פעמים עצרתי בדרך, ונכנסתי ליער כדי לשאוב מעט מהאופטימיות הזאת.
אבל כל שראיתי היה שהטבע מנצח את המוות רק ככלל, אבל לא הפרטים שבו.
כל שראיתי היה שאני סופי כמו כל בן אנוש.
את המוות שלי ראיתי, ניצב לו מנגד, ממתין לי בסבלנות.
ומאז אני מרגיש אותו בכל מקום. ויודע שאע"פ שיתמהמה, בוא יבוא.
נכתב על ידי שלומי: לא סתם אחד , 21/5/2010 15:19   בקטגוריות בריאות, אהבה ויחסים  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ושוב אותו פצע ישן...


פחדים הם עניין סובייקטיבי וסוגסטיווי.

אני מציין זאת, כי אני תמיד אוהב להציב את הידע שלי תמורת השאלות שאני נשאל.

הידע שלי אכן רחב, אבל כשאני נשאל "ממה אתה מפחד" - אני מתעצבן(בתוכי, לפחות) - כי אין לי מה להשיב.

אז לחלופין, אסביר את הפחד, ומתוכו אסביר את השאלה.

 

מהו פצע? פירצה בעור. שנסתמת ומחלימה. ואחריתו צלקת. פשוט.

הסיפור שמאחוריו הופך אותו לנשכח(הפצעים הנשכחים ביותר שלי הם החתכים הישרים והנקיים שנפערים

באצבעות שלי מפעם לפעם בשעה שאני פותח חבילת נייר A4 חדשה. מי אמר שעבודה משרדית לא מסוכנת?...)או לצרוב בתודעה - כמו למשל  כשנשרטתי בזרת בגן חובה. הצלקת קיימת עד היום, ואולי העובדה שהיא ממשיכה לספר את הסיפור הופכת אותו לזכור כ"כ. ישנן, עם זאת, שריטות שנצרבות בתודעה ללא כל צלקת שתספר את הסיפור.

למשל: אני זוכר עד היום כל מכה יבשה וכל כאב הכי זניח שחשתי כשיצאתי מהרכב המרוסק של משפחתי.

העובדה שחלף קרוב לחצי יובל לא משנה דבר. האיברים זוכרים - לא בגלל הכאב, בגלל הסיפור.

 

פחדים הם פצעים שבנפש. אין להם סימנים חיצוניים, כך שקשה לתפוס אותם בחושים. אולם, בדומה לפצעים פיזיים, אפשר לספר את הסיפור שלהם ולכן גם להגדיר את עוצמתם. ניתן לנסח משוואה פשוטה בה ככל שהזמן שחלף גדול יותר והזכרון מוחשי יותר – הכאב – והפחד הנובע ממנו - רב יותר. הבעיה היא שכאשר הכאב רב מדי – הנפש "מתעלמת" ממנו. כך קורה שאת החוויות הקשות ביותר אנו עלולים להדחיק ולתחום בתוך בור עמוק שאין ממנו חזרה. ומדוע זאת בעיה? כי לעיתים קרובות הפחד ממשיך לתת את אותותיו בחיינו גם לאחר שטמנו את הכאב עמוק-עמוק בתוך תהום השכחה. ואז עולה ומזדקרת השאלה "ממה אתה מפחד?" ומזמינה פתיחת תיבת פנדורה שאיש אינו מעוניין בה.

 

מצד שני ניצב האדם השואל את השאלה. מאחורי השאלה מסתתרת ההנחה שבהגיון – שבדרך כלל ניצב מול הפחד – טמון הפתרון לפחד עצמו. הבעיה שלא רק שלעיתים קרובות הפחד ערטילאי ונטול מושא - שאז בלתי אפשרי להציב מולו הגיון כלשהו - אלא שגם כשיש לפחד מושא, הצבת ההגיון מולו אינה פותרת דבר:

"אתה מפחד מטיסות? – והרי מה הסיכוי שדווקא הטיסה שלך תתרסק? אתה מפחד מפיגועים? – למה שדווקא לך זה יקרה? אתה מפחד מתאונות? – אתה לא יכול להסתגר בבית ולא לנסוע לאף מקום. אתה מפחד מצבע ירוק? – למה... מה?!!!"

 

ההגיון איננו רלוונטי מול הפחדים. מה שמפעיל את הפחדים הוא הסיפור שמאחוריהם, לא הסכנה עצמה.

הדרך היחידה להיפטר מפחד היא להנכיח את הסיפור שמאחוריו במרחב ציבורי כלשהו, באופן בו המרחב הציבורי יכיל אותו וייתן לו מקום. לכן, הפחדים זקוקים לאמפטיה, לא ללוגיקה. הפחדים זקוקים לאמפטיה גם אם הם מופיעים במקומות הביזאריים ביותר, גם אם הם פאטתיים בטרוף. כשהמרחב הציבורי מאפשר לאדם הפרטי לבטא את הפחד שלו ואת עוצמתו, מכיל אותו – ולא נבהל ממנו – בסופו של דבר הכאב שוכח והפחד נרגע.

 

מעתה, אין לשאול "ממה אתה פוחד?", אלא רק בסיטואציות בהן ניתן לתת תשובות ארוכות, מורכבות, לאורך זמן וכחלק מתהליך בו תהיו מוכנים לגלות אמפטיה לדברים שלא פשוט לגלות כלפיהם אמפטיה. 

נכתב על ידי שלומי: לא סתם אחד , 26/7/2009 21:34   בקטגוריות בריאות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אז מה נשמע?...


אני נורא אוהב את החיוכים שלכם.

את החיים הטובים שלכם.

המושלמים.

את המשכנתא.

את האוברדראפט.

את הילדים שאתם בקושי משתלטים עליהם.

את המתח הבלתי נסבל בעבודה(בה אתם מרוויחים בערך פי 4 ממני)

את ההתבכיינות על כמה רע לכם וכמה חסר לכם קצת חופש(אה,כן?...)

את הבטחון העצמי בצדקת הדרך, בלי לראות שיש אנשים גם בצד הדרך.

את החומות שאתם בונים בין החיים הסבירים שלכם לחיים הבלתי נסבלים שיש לאחרים.

את היכולת שלכם לשמוח למרות הכל.

את היכולת שלכם להנות מהחיים.

 

כשאתם שואלים אותי "מה נשמע" - אתם בעצם טועים בכתובת.

אתם הרי מצפים למצוא עוד אחד "משלכם".

עוד אחד שחי את החיים הטובים.

אמנם גרוש - אבל גרושים הרי הכי עושים חיים...

אמנם קורע את התחת בעבודה - אבל מי לא...

אמנם בלי ילדים - אבל הוא בטח כל שני וחמישי באיזה בית מלון...

והוא גם מחייך כל הזמן, אז הוא בטוח שמח...

והוא אפילו חזק כ"כ שהוא לא צריך חומות - עובדה, יש לו חברה חולה במחלה סופנית...

אחד שהספקות וחוסר הבטחון העצמי שלו הם רק מאפיינים להיותו אינטלקטואל ואדם עם עומק...

 

ובכן:

מישהו פעם ראה איפה ואיך אני גר?(טוב, יש אחת כזאת. זה היה לפני שנה)

מישהו פעם הזמין אותי לשבת?(יש שניים כאלה)

מישהו פעם התעניין כיצד אני שורד כלכלית?(אני יותר קורס מאשר שורד, תודה ששאלתם)
מישהו פעם התעניין איך אני שורד נפשית עם עבודה כ"כ לוחצת ועם חברה שנלחמת על חייה?(מה? אתה לא סופרמן?!)

מישהו פעם ראה בי חבר שלו?(גם כאן יש אחד כזה. עסוק יותר ממני...)

מישהו פעם התעניין בכאבים שלי? בסבל שלי? בצער שלי? בתסכולים שלי?בבדידות שלי?

(יש שתיים כאלה. אבל רק אחת מהן באמת הצליחה להבין אותי. וכנראה שזה הפחיד אותה. אולי בצדק)

מישהו פעם שאל אותי מתי אני נהנה? (הפעם האחרונה הייתה ביום א י"ח בניסן, 12.4.09 בצהריים)

 

אז נכון, יש לי חברה.

וכשאני איתה אני נהנה לפעמים.

אבל לעולם ההנאה איתה איננה שלמה.

לעולם מרחף הפחד שהכל ייגמר באחת.

מעלינו מרחף כל הזמן מעין מוניטור דמיוני שמצפצף.

ובכל רגע הוא עלול לעבור לדום.

והמוניטור הזה ממשיך לרחף מעלי גם שאינני איתה.

אז בפעם הבאה שאתם נתקלים בי, אל תשאלו אותי מה נשמע.

עדיף כבר לנעול את הדלת ולהגיף את התריסים.

שהפחד לא ידלג מעל לחומותיכם הבצורות ח"ו.

עדיף לכם כבר להיסגר בבית עם הילדים, עם המשכנתא, עם האוברדראפט, עם הגעגועים לחופש.

החיים יפים כל עוד חיים, לא?

נכתב על ידי שלומי: לא סתם אחד , 28/5/2009 12:54   בקטגוריות פסימי, אהבה ויחסים, בריאות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
כינוי:  שלומי: לא סתם אחד

בן: 51





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשלומי: לא סתם אחד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שלומי: לא סתם אחד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2026 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)