האמת היא שהבחירות הנוכחיות צריכות לשמח אותי.
אחרי הכל, תמיד בחירות הלהיטו ויכוחים, חידדו עמדות, והבהירו השתייכויות באופן
שרק הפחיד אותי, תלוש ונטול זהות שכמותי.
וזה לא שלא היו לי עמדות. הבעיה היא שהויכוחים תמיד נראו לי כ"כ רדודים ושטחיים,
והעמדות תמיד נראו לי כביכול מישהו היה בסופר וקנה את העמדה שהכי מצאה חן בעיניו.
כלומר, הוא לא באמת חשב על זה בעצמו.
וזה תמיד עורר בי את השאלה: האם אני האדם היחיד שבאמת חושב כאן בארץ הזו?
את הפתק בבחירות תמיד שמתי כדי שיהיה לי מה לענות לשאלה "למי הצבעת"
ואף אוכל לנמק את הצבעתי(אחרי הכל, אין הצבעה שלא אוכל לנמק. בדוק).
מעולם לא חשבתי את הבחירה שלי לעניין מושלם ואידיאלי,
אולי כי מעולם לא היה כאן גוף פוליטי טוב מספיק בשבילי.
עד היום קשה לי לומר "לא הצבעתי" ולנמק מדוע.
אני מרגיש כאילו אני מעליב מישהו.
כאילו אני שובר איזה מיתוס.
מותר לא להצביע?...
ובכן: לא מותר. חובה!
אני מרגיש שאי-הצבעה תשקף בצורה האותנטית ביותר את תחושתי.
איכשהו,הבחירות האדישות הנוכחיות אמורות לקבל בברכה עמדה כזאת.
הישראליות אמורה לקפוץ את פיה ולהחרים את מפגן
הרדידות השטחי הזה של פוליטיקאים משומשים.
אבל אני מרגיש שאני לא מכאן. שאני לא ישראלי.
אני לא מרגיש שייך לשום חתך חברתי או אידיאולוגי.
אני מרגיש שאנשים כאן תקועים בתוך תבניות
מתוך צורך להיות תקועים בתוך תבניות.
ולי אין שום מקום בתבניות האלה.
ואני מרגיש כ"כ לבד.
לא לבד בלי אהבה - לבד לבד.
האנשים המתקראים ישראלים נראים לי מאיימים.
הם בוטים, הם תמיד חושבים שהם חברים שלך,
ואני תמיד מפחד מזה שהם יכירו אותי באמת.
שאני לא כמותם.
הייתי עוזב הכל ובורח מכאן, אבל כל הזכרונות שלי,
על האהבות, הפחדים, הדכאונות ורגעי האושר הקטנים -
כולם צבועים בצבעה של שקיעה בים התיכון,
או יער אורנים בלילה ליד צפת, או אורותיה של עיירת פיתוח
מרוחקת בלילה, או נחל מדברי... הכל אצלי טבוע כאן, בנופים האלה,
ואינני מסוגל לעזוב את הארץ האהובה שלי.
ואולי בסופו של דבר כן אצביע.
רק כי אכנע לרצון שלי להיות חלק מ.
ואז אתאכזב שוב.
כי אני לא חלק משום דבר,
ופתק כזה או אחר לא יהפוך אותי לחלק ממשהו.
היו שלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
