ביום השואה אני נכנס לדיכאון. פק"ל.

תחושת האשמה כ"כ כבדה, שאני מביט חסר אונים בעננים השחורים המציפים אותי,

ושותק.

מי אני בכלל? אישיות מסוכסכת וחסרת בטחון ניצבת לבדה מול עוצמות של אסון גדולים מהכיל.

ואני אכן לא מצליח להכיל.

כבר ויתרתי מזמן לייצג עבור הורי את כל הטוב והיפה שבדור שלי.

כי אין סיכוי שהם ימצאו אותו טוב ויפה.

הדור שלנו פסול בעיניהם מלכתחילה.

הוא לא חושל באש ושלהבת.

הוא דור מפונק.

הוא דור שמבזבז את זמנו בתעיה

ולא עושה את אותם דברים פשוטים שכולם עשו דורות על דורות.

למזלי, עלי הם מרחמים. לא כועסים.

אני מסכן. תועה. מחפש את עצמו לא מתוך בחירה, אלא מתוך חוסר יכולת.

כך הם חושבים.

אבל יש לי את הנשק האולטימטיבי.

כי את שירלי הם לא יידעו איך לאכול.

היא ניצבת מול שואה המתדפקת על חייה.

היא ניצבת מול אימה שהורי הצליחו להתחמק ממנה כל חייהם.

היא ניצבת מול החידלון הבא בטרם עת. ובאמת בטרם עת:

היא ממש מרגישה שהיא לא הספיקה כלום בחיים.

בניגוד להורים שלי, ובניגוד אלי, ובניגוד לדור שלנו,

היא גיבורה אמיתית.

בלית ברירה, אבל גיבורה.

כמה כאב, כמה ייאוש, כמה עצבות.

אבל היא ממשיכה לבעוט את עצמה קדימה.

מנסה, לפחות.

ואני?

אני מנסה להצדיק את קיומי לצידה בהתמסרות.

בלתת לה את כל כולי.

להקשיב לכאבים שלה(זה כ"כ קשה?...)

ולראות אותה כפי שהיא.

ולקבל אותה כמות שהיא.

גם כשהיא עלובה.

לכאורה עלובה.

כי כמה עלוב יכול להיות מישהו הנלחם על חייו?

הציונות - כמו רוב התנועות האידיאולוגיות של המאות ה-19 וה-20 - הייתה טוטאלית.

היא תבעה מאיתנו להיות גיבורים.

היא תבעה ניצחון.

ואנחנו ביישנו אותה.

הובלנו כצאן לטבח.

וגם אם ניצלנו - פעמים רבות לא יכלנו לספר סיפורי גבורה מהממים על הצלתנו.

אז היא הענישה אותנו.

לא קיבלה אותנו.

דרשה מאיתנו להוכיח שאנו ראויים,

דרשה מאיתנו להיות מצליחים.

מנצחים.

ואם נכשלנו - היא דחקה אותנו הצידה.

טאטאה אותנו מתחת לשטיח.

היינו הילד הכושל שההורים מתאמצים להחביא.

הציונות הייתה צריכה להתפרק מנכסיה כדי לקבל אותנו.

לרוב הניצולים זה קרה מאוחר מדי.

אבל כעת, כשהציונות מפרפרת את פרפוריה האחרונים,

קבלתה אותנו נהיית חסרת ערך.

ולא נותר לנו אלא לחכות לפרפר חדש שיפרח מתוך הריסות הציונות,

פרפר של חסד ורחמים, פרפר של ערכים יהודיים יותר,

פרפר שיש בו חמלה, הכלה, גדלות רוח.

עד אז, יום הזכרון לשואה ולגבורה הוא איזה שריד אנכרוניסטי לעולם ערכים מיושן,

עולם של גיבורים הניצבים אל מול המוות ולא ממצמצים(כמו שירלי),

עולם בו נרטיב הגבורה מנסה ללמד את הניצולים איך היה עליהם לנהוג,

עולם בו לאנשים כמוני אין מקום.

לו הייתי גיבור הייתי בז לעולם הזה.

אבל אני סתם דור שני מסכן.

וסליחה על הרחמים העצמיים.

לפחות היום מותר לי.

יש כרגע סרט על מוות בקולנוע בשם "פרידות". לא ראיתי אותו, אבל ממה שקראתי הוא מרגש מאוד, ונראה לי שהסוד שלו הוא ביכולתו להעביר את הצופה מנקודת מבט חיצונית על סיטואצית המוות - נקודת המבט הקלאסית בה אנחנו מתבוננים בו מבחוץ ומרגישים מוגנים מכל רע - לנקודת מבט פנימית, בה עלינו באמת להתמודד עם השאלה "מה אם זה יקרה לנו".

את המעבר הזה כמעט כל אחד ואחת מאיתנו נאלץ לעבור במהלך חייו על אמת. לפעמים המעבר הזה חסר משמעות וייחוד עבורנו בזמן הווה(בעיקר כשחווית המוות פתאומית וטראומטית אנו מתקשים לתת לה משמעות והקשר). חוסר המשמעות יכול להיפתר מתישהו באופן יחסי, אבל תמיד יישאר בבסיסו גרעין של כאב ריק וחסר פשר. לפעמים המוות בעל חשיבות ומשמעות עבורנו, אבל איננו יכולים לפעול בנידון(כשהייתי בטירונות, חבר קרוב שלי נפל בלבנון. לא העזתי לבקש שחרור ללוויה, כי בדיוק חזרתי מאזכרה לסבתי שגם אליה בקושי הצלחתי להשיג שחרור. מאז אני מרגיש שהוא כועס עלי. מת, אבל כועס).במקרים כאלה קל יותר להגיע לפיוס, ולו עם עצמנו. ועדיין תיוותר בידינו האופציה להתייסר מדוע לא פעלנו בזמן אמת, או למה לקח לנו כ"כ הרבה זמן להתפייס. ולפעמים אנחנו פשוט מסרבים להכיר בו, במוות, ואז ממילא איננו רוצים לתת משמעות לדבר מה שאיננו מוכנים לקבלו.

120 איש כלולים מדי שנה ברשימת ההמתנה להשתלת לב. זה הממוצע. לפעמים המספר גדול יותר, לפעמים קטן יותר. בארץ מתבצעות כ20 השתלות לב בשנה. אינני יודע כמה חברים ברשימת ההמתנה הארוכה הזאת מצליחים לעבור השתלה בחו"ל. אבל חישוב מהיר מלמד כי על חולה הזקוק להשתלה לשרוד בין 5 ל-6 שנים בממוצע ברשימת ההמתנה כדי לזכאות בוודאות סטטיסטית של מאה אחוז בלב חדש. מן הסתם ישנם סוגי דם שהסטטיסטיקה מיטיבה עימם יחסית. ויש כאלה שהיא מתאכזרת אליהם. ישנם עוד משתנים שיכולים להטות את הסטטיסטיקה לטובתך או לרעתך: גיל, מין, גודל לב, מצב נפשי. כמובן שמי שמצטרף לרשימה בשלב מתקדם של מחלתו סיכוייו קטנים יחסית למי שמצטרף מוקדם. כמו כן ישנם כאלה שקצב התדרדרות ליבם איטי ויש כאלה שליבם מתגלגל לאיטו במורד, ויש לו את כל הזמן שבעולם בטרם יגיע לכשל תפקודי סופי ומוחלט.

שירלי, חברתי היקרה, נמצאת עכשיו בתהליך קבלה לרשימת ההמתנה. ללא השתלה, זו רק שאלה של זמן עד שליבה יחדל לפעום. אין לי מושג כמה זמן נשאר. אני לא בטוח שהרופאים שלה יודעים. באינטואיציה אני חושש שמדובר בשנה עד שנתיים. אין לי מושג כיצד משפיעים המשתנים הסטטיסטיים השונים על סיכוייה לקבל לב. את סיכויי הישרדותה בהנחה שתזכה ללב אני דווקא יודע: מדובר בסיכויים טובים מאוד לשרוד מעל עשר שנים(לפחות 75 אחוז). בלתי אפשרי לחשב מה קורה מעבר לזה: איכות ההשתלות משתפרת מעידן לעידן, לכן מי שקיבל לב בשנות השמונים לכאורה תוחלת החיים שלו עשויה להיות נמוכה ממי שמקבל לב כיום. לפי ויקיפדיה השיאן העולמי הוא אחד ששרד עשרים וכמה שנים עם לב מושתל. אבל הוא עבר השתלה בשנות ה70, ובראשית שנות ה80 השתפרו ההשתלות בכלל בצורה דרמטית בגלל תרופה נוגדת דחיה שנכנסה לשימוש.

בלה-בלה-בלה.

שירלי חוששת למות. היא רוצה להספיק הכל לפני כן. היא מנסה להשלים עם מותה, ואני בתכל'ס ממש לא מוכן. לא באופי שלי להיכנע. קשה לי לקבל את התבוסתנות שטבועה באופי שלה הרבה לפני שהכירה אותי. היא כבר מתחילה לחשוב על כל חוויה או ארוע במונחים של "הפעם האחרונה ש..." ואני לא מוכן לקבל זאת. אחד הדברים שקשים לי הוא שהתבוסתנות שלה גולשת לתחומי חיים אחרים. היא מוותרת לעצמה על תהליכים, היא מאבדת אמונה בסיכויים שלה לעבור תהליכים בהצלחה ומשלימה עם מי שהיא כרגע, בלי לנסות אפילו לפתור לעצמה כל מיני דברים לא פתורים שהיא סוחבת - מסוג הדברים שכל אחד מאיתנו סוחב לא פתורים עד שמאוחר מדי. השאלה שמרחפת ביננו היא: "מדוע לכולם מותר להשאיר קצוות פרומים, להשאיר רגשות קשים, להשאיר יסורי מצפון לא פתורים, להישאר מסוכסכים עם עצמם ועם עברם ולהנות בהווה תוך הדחקה של מה שהיה - ורק לי אסור? רק בגלל שאני קיבלתי לב דפוק?". הבעיה היא, שבמקרה שלה העבר חי לו בנחת בתוך ההווה ומייצר עוד ועוד סבל. והיא יונקת מסבלה תחושת כח. כמעט הייתי אומר שנוח לה עם זה שהיא סובלת. הסבל מעניק לה משמעות וחשיבות. מנקודת מבט כזאת גם קל יותר לקבל את המוות.

חוסר היכולת שלי להכיר במוות שלה נובע גם מן הפחד שהשלמה איתו עשויה להיות נבואה המגשימה את עצמה. הפחד הזה מניח שיש לי המון כח השפעה. האמנם? קשה לי גם לקבל את זה שאת הכוח היא שואבת מן הסבל, בעוד אני רוצה שהיא תשאב כוחות מיכולתה לתת ולהעניק. אבל מה אם לא בא לה לתת? ומה אם היא לא מסוגלת לתת(למשל: מפאת חולשה גופנית טוטאלית, או חולשת נפש טוטאלית - תופעות צפויות למי שליבו על סף קריסה)?

ומה אם לי לא בא להתמודד? מדוע אנשים נורמליים יכולים להדחיק את בעיות הזוגיות שלהם, ולרחף בתוך ענני אהבה נטולי דאגות, ורק אני צריך לקבל את הפחדים - המציאותיים - של חברתי ולקבל את זה שהיא נהנית לשאוב כוחות מהסבל(גם נשים בריאות הרי נוקטות בטקטיקה הזאת)? מה, רק בגלל שיתכן ואני החבר האחרון שלה עלי אדמות?

אני יודע. אני הבריא. אני צריך להיות "חזק" בשבילה. אני צריך להכיל אותה. את הבחירות שלה.

בפנינו עומדת תקופת המתנה. המתנה ללב נמשכת בד"כ זמן רב. כמה זמן אחזיק מעמד בלי להיות חלש אף פעם?

אני מאוד אוהב אנשים מטיפים.

אנשים שרואים את המציאות יותר טוב ממך.

יודעים מה טוב עבורך. מה טוב עבור כולנו.

אחת הבעיות הקשות שיש לי איתם זאת הקנאה.

מה לעשות, אני מעולם לא היטבתי לראות את עצמי.

אדרבה. לראות אותי הוא אחד הדברים המפחידים ביותר עלי אדמות עבורי.

(מי שראה את "ליבו של אנג'ל" זוכר ודאי את הסצינה בה הגיבור זועק:

"I know who I am!!!!!!!" - סצינה שממש זעזעה אותי בהזדהות שעוררה בי).

אני כמובן נדרש להסביר את מה שלי מובן מאליו ולאחרים חידה.

אז זה הולך ככה:

תגידו לי מה לעשות, תגידו לי מה לכתוב, תגידו לי איך לחיות - ועשיתם את חיי קלים.

תשאלו אותי מה שלומי, מה אני רוצה, מהם החלומות שלי - וסיבכתם אותי.

לא שאני לא מגלה מפעם לפעם מהם רצונותי וחלומותי. אלא שהנגיעה בהם - בנאליים ומשעממים ככל שיהיו - מאיימת. מפחידה. משתקת. ולא בגלל תוכנם(אם כי תוכנם לעיתים מפחיד אף הוא).

זה כמו אדם שפעם רצח מישהו בגלל ריב על מקום חניה, ישב בכלא,

וכשהוא יוצא מן הכלא הוא לא מסוגל יותר לחנות, שלא לומר לנהוג.

על אחת כמה וכמה אם הוא נהנה לנהוג.

כן, אשמה קשורה לסיפור.

האשמה שלי היא אבסטרקטית. כלומר, אני מניח שבתור ילד הייתה סיבה לאשמה שלי.

הרי כל ילד חש לעיתים אשמה על כל מיני דברים,גם ללא הצדקה.

אלא שבחלוף השנים הסיבה הלכה בדרך כל זכרון ילדות,

ורק האשמה נתקבעה עמוק עמוק באישיות.

מחוברת בעבותות לבסיס הרצונות והמאוויים.

כמו סרטן.

לופתת אותי כל פעם שמשהו פנימי נעור בי.

"אבל אין לך זכות!" - היא זועקת.

ואני רוצה לקום ולצעוק, "אבל לא מגיע לך!!!" היא צורחת.

ואני רוצה להיות ולעשות, והיא בועטת ונושכת ושורטת אותי. מקיזה את דמי.

לא סיפרו לה שהתבגרתי,כנראה.

אז אני נותר משותק.

כלומר, אני לא מוותר. אני משתדל שלא.

אבל זו חתיכת מלחמה סיזיפית ומעייפת.

עד שלעיתים קרובות אני שואל את עצמי:

בשביל מה כל זה?

בשביל כמה דברים קטנים ומטומטמים?

בשביל קצת נחת רוח?

בשביל קצת אהבה?

בשביל הנאות?

הכשלונות החוזרים ונשנים שלי במלחמתי באשמה שלי,

פיתחו אצלי נקודת מבט שחורה על החיים.

אני מניח שזה כמו כדורגלן ישראלי שיודע שבחיים לא יגיע לאירופה,

אז הוא מספר לעצמו שבתכל'ס אירופה זה לא משהו.

אז כן. אני חושב שהחיים זה לא משהו.

וכשזה יוצא ממני, אני חוטף על הראש.

"אסור לך לוותר לעצמך! אתה צריך למצוא את האושר שלך! לעשות משהו עם עצמך!"

הטפות, הטפות, הטפות. נמאסתן.

הן תמיד באות מאנשים שרואים טוב ממני.

והן תמיד מזכירות לי כמה קשה לי לראות את עצמי("אתה הרי כזה חכם! ורגיש! וחתיך!").

והן תמיד מזכירות לי כמה אני מפסיד בכך שאינני מסוגל לראות את עצמי

("אתה הרי מסוגל להרבה יותר!").

והן תמיד מעמתות אותי עם הכשלון הזה, החוזר ונשנה, לצאת ממעגל האשמה.

הכשלון לאהוב אותי.

אז אני מקנא.

במטיפים.

וכששורה עלי הרוח, אני מטיף לאחרים.

כמו בפוסט הקודם.

מה ששנוא עלי ועושים לי - אני אעשה לאחרים.

אז אל תטיפו.

אם יש לכם איזה רעיון כיצד לנצח במלחמה הנצחית שלי בעצמי - בכיף.

אבל להגיד לי שוב ושוב לתפוס את עצמי בידיים ולהילחם -

לכו אתם תפסידו שוב ושוב במלחמה על חייכם,

ונראה אתכם גיבורים.

ממשיך לצפות,

בדמעות.

אני