"אתה אמיץ" - זה משפט שאני שומע יותר מדי בזמן האחרון.

והוא מגיע תמיד כתגובה על אותה שיחת טלפון.

השבוע שוב הייתה לי שיחת טלפון כזאת, שמתחילה בשיחת חולין, מגיעה לשיא במשפט כמו "אז רציתי להציע לך את עצמי" ומסתיים בתשובה שלילית אך מנומסת ומעריכה.

למען הסר ספק - אני מאוד נהנה מתשומת לב. נהנה? לפעמים אני ממש קבצן של תשומת לב. ועדיין, אני לא מבין את ההגדרה הכ"כ מרחיבה למושג האומץ. אני פחדן, זאת עובדה שמוכיחה עצמה שוב ושוב. איני מעז להתמודד עם הדברים הגדולים בחיים שלי. אני נהנה להוכיח לאחרים שוב ושוב כמה הדברים הגדולים בחיים שלי ממש גדולים, אבל האמת היא שאני נהנה מכך שנולדתי לתקופה בה אנשים נאלצים להתמודד עם סוגיות הרות גורל כמו "כיצד אני הולך לממש את עצמי" או "מדוע הוא לא מחזיר לי טלפונים?" בעוד ההורים שלי למדו להתמודד עם שאלות כמו

"מה נעשה אם לא יהיה אוכל?".

לאחרונה אני מנסה ללמוד בעצמי להתמודד עם השאלות של ההורים שלי. אני אוכל פחות. ופחות. ופחות. סובל מכאבי ראש ובטן לעיתים קרובות, מוותר על ארוחות - כולל ארוחות שבת(כבר עברה עלי שבת בה לא אכלתי כלום מלבד סעודה שלישית באיזה ביכ"נ) - ומשלה את עצמי שהמינוס שלי נרגע קצת.

האתגר הגדול - והכישלון הגדול - שלי, הוא חיי חברה. זו איזו אשליה שאצלי לא מצליחה להתקיים. אין לי באמת חברים איתם אני יכול לפטפט. אני לא מצליח לבנות חברויות. לא מצליח לקשור קשרים ולצאת מן הבועה שלי. האמת היא שנורא לי בתוך הבועה. קשה לי לתאר את הפער בין העצב הבנאלי הנוחת על אנשים בודדים כמוני, לבין הדיכאון הקיומי ועוצמת הפאניקה מולם אני נלחם יום יום כשאני לבד. למען ההמחשה, אומר שאנשים בודדים נעצבים להתבונן בקירות הריקים של לבבם, ואילו אני נאבק כל יום כדי להעמיד את הקירות על עומדם.

כשתופסת אותי האהבה, אני לא מבין מה יש להשתהות. אם זה זה - אז זה זה. ואם זה זה, ואני יושב על התחת ולא עושה כלום - אני משתגע. אז החלטתי שכשאני מרגיש שזה זה - אני עושה מעשה. זה לא מונע ממני להשתגע, אבל כשאני מתקשר לבחורה ומציע לה אותי, אני שם סוף למחול השדים הפנימי שלי וחוזר לאיזשהו שקט פנימי של בדידות.

אז נכון, כשבחורה אומרת "לא", זה סותם את הגולל על חלום. וכל זמן שאני לא פונה אליה - החלום קיים. אבל אני לא רוצה לחלום יותר. חלומות משקרים. אני רוצה לחיות. ולחיות. ולחיות.

ועדיין, כמה שאני רוצה לחיות, אני לא מצליח לרצות לחיות בלי לחלום. פרדוקס, לא?

אני ממש מבין למה לאנשים נוח למתוח עלי ביקורת. "אתה לא דואג לעצמך", "אתה מזניח את עצמך", וכו' - נמאס לי כבר לשמוע את זה. גם אם זה נכון. אז אני מזניח את עצמי, אז מה? הדברים הגדולים איתם אני צריך להתמודד גדולים גם על רוב בני האדם. גם על אלה ש"אוהבים לעזור". אז נא לחסוך ממני הטפות מוסר.

אל תדוני אותי עד שתגיעו למקומי. ואם אכפת לכם מעצמכם - אל תגיעו למקומי....