כשניצבתי מולו, ניצבתי לבדי.

חשתי נבגד.

חשתי שזאת האמת הצרופה, והיא איינה כל אמת אחרת.

מאותו יום שום דבר לא נכנס אצלי לקונטקסט של "אמון" או "אמונה".

מה שידוע -ידוע, מה שלא - לא.

ובפנים, במקום ממנו נולדים הרגשות, נתהווה לו חלל.

חלל השואף להתמלא.

השתוקקותו למילוי הייתה עצומה ונוראה.

כאב היות החלל היה בלתי נסבל.

ושום דבר לא יכל למלאו.

עם השנים החלל נעטף בשכבות.

הכאב נטמע בתוך ים של עיסוקים ודאגות.

כשאין רגשות - אין לך תחושת אחיזה בעולם.

כשאין תחושת אחיזה - אתה רץ מעיסוק לעיסוק,

כדי לא לחוש את הריקנות.

כשאני חושב לחזור ולטפל בחלל, אני נמלא אימה.

ואני חושש מן הכעס.

הכעס על אובדן השנים, על אובדן הילדות, אובדן התמימות, אובדן האמון.

הכעס על בגידת המבוגרים שלא יכלו לו, למוות.

האמת היא שהכעס הוא הדרך הבטוחה שלא לחוש את עוצמות האימה שניטעו בי.

"לבד" הוא ביטוי שאין בו כדי להסביר את התחושה הממשית של האימה הזאת.

כי האימה הזאת היא אפוקליפטית.

אולי כי חשתי את קץ הקיום שלי באופן שאי אפשר לשאתו.

אולי חשתי את חדלוני בצורה הממשית ביותר אותה ניתן לתאר,

ללא ההקלה של "עשיתי, ראיתי, ניסיתי, חוויתי".

חדלון עוד בטרם היותי.

היכרתי שניים ההולכים לקראת חדלונם:

מבוגר בעל משפחה וקריירה, שילדיו כבר עזבו את הבית, והוא חי את חייו,

ובת 20 אופיינית שטרם החליטה מה היא רוצה לעשות בחיים,

טרם התנסתה באהבת אמת, טרם נסעה לטייל בחו"ל,

ובכלל המילה "טרם" מאפיינת את חייה.

(ומי שקורא את הבלוג מן הסתם יודע מי היא)

המבוגר צועד לקראת חדלונו במעין אדישות. כמובן, לא אדישות מוחלטת.

אבל הוא לא היסטרי מזה שהוא הולך אולי למות(וזה אכן אולי).

הוא מקבל את זה כפי שההגיון מחייב - אנשים הרי מתים מטבעם.

ואילו היא היסטרית. מתוסכלת. מחפשת על מה להישען. אז בינתיים חייה ניצלו,

אבל את מותה העלול לבוא היא קיבלה כיאה לבת גילה - כמו בחורה שנאנסת.

אני,לעומתם, פגשתי בו רק לרגע. אבל כיאה לילד קטן, לא התמודדתי איתו.

כי מוות זה משהו של מבוגרים. ובכך שבחרתי שלא להתמודד איתו,

גזרתי על עצמי למעשה התמודדות נצחית עם המוות.

לכן אני למעשה אדם טראגי.

כי את ההתמודדות הגדולה של חיי אני צפוי להפסיד.

אלא אם כן אגלה דרך לנצח את המוות.

או שאמצא את הדרך לשנות את נתיב חיי.

למעשה כבר התחלתי את הנסיון הגדול לשנות את הנתיב הזה.

את הנסיון הזה לשנות נתיב חיים אני עשוי לסיים בהתרסקות.

אבל בינתיים אני מצליח לצעוד בו. אני עושה תאונות, אבל בינתיים אני צועד.

אני מתמוטט מפעם לפעם, אבל ממשיך לעבוד בכל הכוח על שינוי הכיוון.

יש לי תוכנית. היא לא גלויה לי. היא פשוט קיימת אי שם בתוכי.

אני מבצע אותה "על עיוור" ורק לעיתים נדירות אני מתבונן מן הצד

ומעריך אם אומנם אני צודק בדרכי.

ובכן, שלב א בתוכנית עובד נהדר.

אבל אני מרגיש שהגיע הזמן לשלב ב.

אני עוד לא בטוח מהו שלב ב בדיוק,

אבל אני אמצא אותו כמו שאני מוצא תמיד - בניסוי וטעיה.

בהצלחה לי,

עד לרגע הייאוש הבא....