היא פתחה בלוג. והיא כותבת בו על מה שעובר עליה. וזה נורא - אבל אני כבר התרגלתי.

המוות נמצא כבר כאן, מעבר לפינה. כבר רואים אותו, או לפחות נדמה לנו שאנו רואים אותו.

אני מקווה שיש עוד כמה רחובות לעבור עד שבאמת נגיע לפינה.

ושבאחד הרחובות יתהפך הגורל.

זה נורא פשוט: מישהו צריך למות, והלב שלו צריך להתאים למימדי גופה, לסוג הדם שלה ועוד.

כמובן, זו יכולה להיות גם מישהי. הגורל שיתאכזר למישהו/י אחר/ת יחייך אליה.

עד שזה יקרה היא על תקן של גוססת. זה נורא ברור.

עם עובדות אי אפשר להתווכח.

כדי לשפר את הסיכוי לזכות בפיס הזה, קונים זמן. ועוד קצת זמן. ועוד קצת.

הרופאים הם על תקן רוכשי זמן. הכסף באמצעותו הם רוכשים זמן הוא הטיפול הרפואי.

הטיפול הרפואי נפרט לתרופות ותזונה ופעילות גופנית ממוקדת מטרה.

שחרור מבי"ח לסופשבוע בבית שווה למכירת זמן. כי בבית יש תרופות שהיא לא יכולה לקבל.

ויש סיכוי מוגבר לחטוף זיהומים שמחלישים את יכולת הגוף להתמודד.

האם הגיוני שמי שזמנו קצוב רוצה למכור זמן?

מצד שני: הצורך לקנות זמן כופה עליה אורח חיים שאינו שונה בהרבה מאורח חייו של אסיר ממוצע.

פלוס עירוי לוריד. ובדיקות חודרניות כאלה ואחרות.

הדילמה של הצורך לקנות עוד יום ועוד חודש כדי להגדיל את הסיכוי לזכות בלב - ובחיים,

לעומת הרצון הנואש לחוות מעט חופש - המועצם בגלל הידיעה שיתכן ואלה ימיה האחרונים -

היא דילמה קשה גם לאנשים עתירי נסיון. זו דילמה לראשי ממשלה, לא לבחורות בנות 23

המחפשות את דרכן בעולם הזה. זו דילמה של חיים מול מוות. והיא צריכה להבליג, ולהתאפק,

ולהישאר בביה"ח 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, עד הסוף - הטוב או הרע.

אז שכוייח לקידמה שמאפשרת לה להחזיק על הברכיים לפטופ עם אינטרנט סלולרי ולכתוב בלוג.

ושכוייח לכל מי שייכנס, יקרא, ויגיב.

אחרי הכל, זה מה שנשאר:

pilpelet22.blogli.co.il