ביום השואה אני נכנס לדיכאון. פק"ל.

תחושת האשמה כ"כ כבדה, שאני מביט חסר אונים בעננים השחורים המציפים אותי,

ושותק.

מי אני בכלל? אישיות מסוכסכת וחסרת בטחון ניצבת לבדה מול עוצמות של אסון גדולים מהכיל.

ואני אכן לא מצליח להכיל.

כבר ויתרתי מזמן לייצג עבור הורי את כל הטוב והיפה שבדור שלי.

כי אין סיכוי שהם ימצאו אותו טוב ויפה.

הדור שלנו פסול בעיניהם מלכתחילה.

הוא לא חושל באש ושלהבת.

הוא דור מפונק.

הוא דור שמבזבז את זמנו בתעיה

ולא עושה את אותם דברים פשוטים שכולם עשו דורות על דורות.

למזלי, עלי הם מרחמים. לא כועסים.

אני מסכן. תועה. מחפש את עצמו לא מתוך בחירה, אלא מתוך חוסר יכולת.

כך הם חושבים.

אבל יש לי את הנשק האולטימטיבי.

כי את שירלי הם לא יידעו איך לאכול.

היא ניצבת מול שואה המתדפקת על חייה.

היא ניצבת מול אימה שהורי הצליחו להתחמק ממנה כל חייהם.

היא ניצבת מול החידלון הבא בטרם עת. ובאמת בטרם עת:

היא ממש מרגישה שהיא לא הספיקה כלום בחיים.

בניגוד להורים שלי, ובניגוד אלי, ובניגוד לדור שלנו,

היא גיבורה אמיתית.

בלית ברירה, אבל גיבורה.

כמה כאב, כמה ייאוש, כמה עצבות.

אבל היא ממשיכה לבעוט את עצמה קדימה.

מנסה, לפחות.

ואני?

אני מנסה להצדיק את קיומי לצידה בהתמסרות.

בלתת לה את כל כולי.

להקשיב לכאבים שלה(זה כ"כ קשה?...)

ולראות אותה כפי שהיא.

ולקבל אותה כמות שהיא.

גם כשהיא עלובה.

לכאורה עלובה.

כי כמה עלוב יכול להיות מישהו הנלחם על חייו?

הציונות - כמו רוב התנועות האידיאולוגיות של המאות ה-19 וה-20 - הייתה טוטאלית.

היא תבעה מאיתנו להיות גיבורים.

היא תבעה ניצחון.

ואנחנו ביישנו אותה.

הובלנו כצאן לטבח.

וגם אם ניצלנו - פעמים רבות לא יכלנו לספר סיפורי גבורה מהממים על הצלתנו.

אז היא הענישה אותנו.

לא קיבלה אותנו.

דרשה מאיתנו להוכיח שאנו ראויים,

דרשה מאיתנו להיות מצליחים.

מנצחים.

ואם נכשלנו - היא דחקה אותנו הצידה.

טאטאה אותנו מתחת לשטיח.

היינו הילד הכושל שההורים מתאמצים להחביא.

הציונות הייתה צריכה להתפרק מנכסיה כדי לקבל אותנו.

לרוב הניצולים זה קרה מאוחר מדי.

אבל כעת, כשהציונות מפרפרת את פרפוריה האחרונים,

קבלתה אותנו נהיית חסרת ערך.

ולא נותר לנו אלא לחכות לפרפר חדש שיפרח מתוך הריסות הציונות,

פרפר של חסד ורחמים, פרפר של ערכים יהודיים יותר,

פרפר שיש בו חמלה, הכלה, גדלות רוח.

עד אז, יום הזכרון לשואה ולגבורה הוא איזה שריד אנכרוניסטי לעולם ערכים מיושן,

עולם של גיבורים הניצבים אל מול המוות ולא ממצמצים(כמו שירלי),

עולם בו נרטיב הגבורה מנסה ללמד את הניצולים איך היה עליהם לנהוג,

עולם בו לאנשים כמוני אין מקום.

לו הייתי גיבור הייתי בז לעולם הזה.

אבל אני סתם דור שני מסכן.

וסליחה על הרחמים העצמיים.

לפחות היום מותר לי.