יש כרגע סרט על מוות בקולנוע בשם "פרידות". לא ראיתי אותו, אבל ממה שקראתי הוא מרגש מאוד, ונראה לי שהסוד שלו הוא ביכולתו להעביר את הצופה מנקודת מבט חיצונית על סיטואצית המוות - נקודת המבט הקלאסית בה אנחנו מתבוננים בו מבחוץ ומרגישים מוגנים מכל רע - לנקודת מבט פנימית, בה עלינו באמת להתמודד עם השאלה "מה אם זה יקרה לנו".

את המעבר הזה כמעט כל אחד ואחת מאיתנו נאלץ לעבור במהלך חייו על אמת. לפעמים המעבר הזה חסר משמעות וייחוד עבורנו בזמן הווה(בעיקר כשחווית המוות פתאומית וטראומטית אנו מתקשים לתת לה משמעות והקשר). חוסר המשמעות יכול להיפתר מתישהו באופן יחסי, אבל תמיד יישאר בבסיסו גרעין של כאב ריק וחסר פשר. לפעמים המוות בעל חשיבות ומשמעות עבורנו, אבל איננו יכולים לפעול בנידון(כשהייתי בטירונות, חבר קרוב שלי נפל בלבנון. לא העזתי לבקש שחרור ללוויה, כי בדיוק חזרתי מאזכרה לסבתי שגם אליה בקושי הצלחתי להשיג שחרור. מאז אני מרגיש שהוא כועס עלי. מת, אבל כועס).במקרים כאלה קל יותר להגיע לפיוס, ולו עם עצמנו. ועדיין תיוותר בידינו האופציה להתייסר מדוע לא פעלנו בזמן אמת, או למה לקח לנו כ"כ הרבה זמן להתפייס. ולפעמים אנחנו פשוט מסרבים להכיר בו, במוות, ואז ממילא איננו רוצים לתת משמעות לדבר מה שאיננו מוכנים לקבלו.

120 איש כלולים מדי שנה ברשימת ההמתנה להשתלת לב. זה הממוצע. לפעמים המספר גדול יותר, לפעמים קטן יותר. בארץ מתבצעות כ20 השתלות לב בשנה. אינני יודע כמה חברים ברשימת ההמתנה הארוכה הזאת מצליחים לעבור השתלה בחו"ל. אבל חישוב מהיר מלמד כי על חולה הזקוק להשתלה לשרוד בין 5 ל-6 שנים בממוצע ברשימת ההמתנה כדי לזכאות בוודאות סטטיסטית של מאה אחוז בלב חדש. מן הסתם ישנם סוגי דם שהסטטיסטיקה מיטיבה עימם יחסית. ויש כאלה שהיא מתאכזרת אליהם. ישנם עוד משתנים שיכולים להטות את הסטטיסטיקה לטובתך או לרעתך: גיל, מין, גודל לב, מצב נפשי. כמובן שמי שמצטרף לרשימה בשלב מתקדם של מחלתו סיכוייו קטנים יחסית למי שמצטרף מוקדם. כמו כן ישנם כאלה שקצב התדרדרות ליבם איטי ויש כאלה שליבם מתגלגל לאיטו במורד, ויש לו את כל הזמן שבעולם בטרם יגיע לכשל תפקודי סופי ומוחלט.

שירלי, חברתי היקרה, נמצאת עכשיו בתהליך קבלה לרשימת ההמתנה. ללא השתלה, זו רק שאלה של זמן עד שליבה יחדל לפעום. אין לי מושג כמה זמן נשאר. אני לא בטוח שהרופאים שלה יודעים. באינטואיציה אני חושש שמדובר בשנה עד שנתיים. אין לי מושג כיצד משפיעים המשתנים הסטטיסטיים השונים על סיכוייה לקבל לב. את סיכויי הישרדותה בהנחה שתזכה ללב אני דווקא יודע: מדובר בסיכויים טובים מאוד לשרוד מעל עשר שנים(לפחות 75 אחוז). בלתי אפשרי לחשב מה קורה מעבר לזה: איכות ההשתלות משתפרת מעידן לעידן, לכן מי שקיבל לב בשנות השמונים לכאורה תוחלת החיים שלו עשויה להיות נמוכה ממי שמקבל לב כיום. לפי ויקיפדיה השיאן העולמי הוא אחד ששרד עשרים וכמה שנים עם לב מושתל. אבל הוא עבר השתלה בשנות ה70, ובראשית שנות ה80 השתפרו ההשתלות בכלל בצורה דרמטית בגלל תרופה נוגדת דחיה שנכנסה לשימוש.

בלה-בלה-בלה.

שירלי חוששת למות. היא רוצה להספיק הכל לפני כן. היא מנסה להשלים עם מותה, ואני בתכל'ס ממש לא מוכן. לא באופי שלי להיכנע. קשה לי לקבל את התבוסתנות שטבועה באופי שלה הרבה לפני שהכירה אותי. היא כבר מתחילה לחשוב על כל חוויה או ארוע במונחים של "הפעם האחרונה ש..." ואני לא מוכן לקבל זאת. אחד הדברים שקשים לי הוא שהתבוסתנות שלה גולשת לתחומי חיים אחרים. היא מוותרת לעצמה על תהליכים, היא מאבדת אמונה בסיכויים שלה לעבור תהליכים בהצלחה ומשלימה עם מי שהיא כרגע, בלי לנסות אפילו לפתור לעצמה כל מיני דברים לא פתורים שהיא סוחבת - מסוג הדברים שכל אחד מאיתנו סוחב לא פתורים עד שמאוחר מדי. השאלה שמרחפת ביננו היא: "מדוע לכולם מותר להשאיר קצוות פרומים, להשאיר רגשות קשים, להשאיר יסורי מצפון לא פתורים, להישאר מסוכסכים עם עצמם ועם עברם ולהנות בהווה תוך הדחקה של מה שהיה - ורק לי אסור? רק בגלל שאני קיבלתי לב דפוק?". הבעיה היא, שבמקרה שלה העבר חי לו בנחת בתוך ההווה ומייצר עוד ועוד סבל. והיא יונקת מסבלה תחושת כח. כמעט הייתי אומר שנוח לה עם זה שהיא סובלת. הסבל מעניק לה משמעות וחשיבות. מנקודת מבט כזאת גם קל יותר לקבל את המוות.

חוסר היכולת שלי להכיר במוות שלה נובע גם מן הפחד שהשלמה איתו עשויה להיות נבואה המגשימה את עצמה. הפחד הזה מניח שיש לי המון כח השפעה. האמנם? קשה לי גם לקבל את זה שאת הכוח היא שואבת מן הסבל, בעוד אני רוצה שהיא תשאב כוחות מיכולתה לתת ולהעניק. אבל מה אם לא בא לה לתת? ומה אם היא לא מסוגלת לתת(למשל: מפאת חולשה גופנית טוטאלית, או חולשת נפש טוטאלית - תופעות צפויות למי שליבו על סף קריסה)?

ומה אם לי לא בא להתמודד? מדוע אנשים נורמליים יכולים להדחיק את בעיות הזוגיות שלהם, ולרחף בתוך ענני אהבה נטולי דאגות, ורק אני צריך לקבל את הפחדים - המציאותיים - של חברתי ולקבל את זה שהיא נהנית לשאוב כוחות מהסבל(גם נשים בריאות הרי נוקטות בטקטיקה הזאת)? מה, רק בגלל שיתכן ואני החבר האחרון שלה עלי אדמות?

אני יודע. אני הבריא. אני צריך להיות "חזק" בשבילה. אני צריך להכיל אותה. את הבחירות שלה.

בפנינו עומדת תקופת המתנה. המתנה ללב נמשכת בד"כ זמן רב. כמה זמן אחזיק מעמד בלי להיות חלש אף פעם?