לפעמים קורה הדבר הנורא הזה ואני מאחר להגיע לעבודה ביום שני.

אסור שזה יקרה. אבל זה קורה.

אבל מלכתחילה, בכוונה תחילה, להגיע ביום שני רק בצהריים?

אז אמנם הודעתי על היעדרותי מראש, אבל זה מה שעשיתי היום.

ברית של נכד חדש לאחי - נין חדש להורי - גרמה לזה.

כמובן, גם לברית הגעתי באיחור.

למעשה, הגעתי ישר לסעודה שאחרי.

נחסך ממני כל המתח של "איך יקראו לו".

וכמובן אמא שלי ישר חקרה אותי איך קרתה הפאשלה הזאת שהגעתי באיחור.

כאילו פעם ראשונה שאני מאחר לאנשהו,

כאילו לא יכול להיות שהיו בעיות עם התנועה/האוטובוסים(בעיות תנועה בי-ם???? יש שם מכוניות בכלל?).

אבל הכי גרוע זאת תחושת חוסר השייכות.

ההורים - הורי, האחים - אחי, וכל האחיינים - שלי הם.

אבל הרגשתי כמו זר בארוע לא לו.

הרגשתי לא רצוי.

אולי בגלל שאין לי משפחה משלי.

וזה תסכל אותי - לראות אנשים שפעם ממש הייתי קשור אליהם,

וכעת אני מביט בהם בעיניים כלות, מצפה למעט תשומת לב חיובית,

למגע של חסד.

גם יש בי תחושה כביכול קשר רגשי שלי עם מישהי מתנגש עם הקשר שלי עם המשפחה שלי.

לכן לא היכרתי להם עדיין את חברתי היקרה והחולנית.

אין לי מושג מהיכן צצות המחשבות המוזרות הללו.

אבל עובדה - כל קשר זוגי שלי חש מאויים ע"י המשפחה שלי.

מעולם לא הצלחתי להתמודד עם ההרגשה הזאת.

אבל כנראה שהגיע הזמן.(חצוצרות!)

עד כאן להפעם.

ואל תשכחו לקנח את האף כשיש לכם נזלת.

לילה טוב,

אני